סיכום ענף ב חלק שני
בימינו, סנהדרין בטלה. אין סמכות אחידה לכלל ישראל, יש חכמים רבים, במקומות שונים. הרמב"ם, בהקדמה ליד החזקה (עמ' 90) מבחין בין המשנה והגמרא ובין הגאונים, הראשונים מחייבים את כל ישראל באשר הוא, תקנות הגאונים לא. מהו ההבדל ביניהם? לרמב"ם תלוי בהתפשטות, ראה את לשונו שם [ראה גם דברי הלחם יהודה ומהר"ם שיק שבסוף החלק הקודם.] וכדי להתבונן עוד בשאלה הזו, וכן להתבונן בשאלה האם דבריו אמורים רק על היחס בין הגמרא ובינינו או גם על היחס בין המשנה והגמרא. ובמה שכתבו על כך האחרונים.
הרמב"ם בפ"ב מהל' ממרים (עמ' 91) כותב שגם בי"ד הגדול שדרש באחד מן המידות שהתורה נדרשת ועמד בי"ד אחריהם ונראה לו טעם אחר לסתור אותו דין הרי זה סותר ודן כפי שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך. הכסף משנה מאריך לפרש את דברי הרמב"ם שם, והוא מציע מקור אחר לדברי הרמב"ם מהמקור שהרמב"ם עצמו מביא לדבריו, מעניין לשים לב לכך ומעניין לחשוב מדוע הוא מביא מקור שונה מהמקור של הרמב"ם ומדוע הרמב"ם הביא את המקור שלו.
מכל מקום, על בסיס הנקודה הזו מגיע הכס"מ ושואל: מדוע באמת עלינו כיום לשמוע לדברי המשניות והגמרות ולמה אמורא לא יכול לחלוק על תנא ולא גאון על אמורא? הרי בית דין מאוחר יכול לבטל דברי בית דין קדום לו. התשובה של הכס"מ מעניינת, אבל לפני כן יש לשים לב לעצם השאלה ומיקומה: היכן הכס"מ התעורר לשאול אותה ומדוע היא קשה כאן, בהלכה זו? מה מבין הכס"מ על גדרו של בי"ד הגדול והמחויבות אליו, שמעורר אותו לשאול דווקא כאן את השאלה על המשנה והגמרא, שבעצם אפשר לחלוק עליהם בדור מאוחר, ומדוע הוא מבין לאור הלכה זו דווקא שאפשר לחלוק עליהם? זו נקודה למחשבה ולעיון בדברי הכס"מ עצמו.
מכל מקום, הכס"מ עונה תשובה שפתחה פתח לדיונים רבים, הכס"מ עונה ואפשר לומר ש"מיום חתימת המשנה קיימו וקיבלו שדורות אחרונים לא יחלקו על ראשונים, וכן עשו גם בחתימת הגמרא, שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה"
לכאורה הדברים צ"ב, וכקו' ר' אלחנן (עמ' 94 אות ו) מדוע לא יוכלו לחלוק על הקבלה הזו עצמה? מה בסיסה של קבלה זו?
מצאנו שלושה דרכים בתירוץ קושיית הכס"מ [ר' אלחנן ומהרצ"ח והחזו"א שאינם מקבלים את דברי הכס"מ ונחלקו עליו. ולעומתם ר' משה פינשטיין בדברות משה ור' שלמה פישר בבית ישי שקיבלו את דברי הכס"מ]:
ר' אלחנן (עמ' 93) מחדש, בעקבות דברי הרמב"ם בהקדמה ליד, ש"הסכמת כל חכמי ישראל או רובן – יש להן הכוח של בי"ד הגדול." דבר זה מופיע גם בדברי המהר"ץ חיות (ראה עמ' 105, ויל"ע אם דבריו דומים לדברי ר' אלחנן או לא) ואפשר שיש חילוקים בין הנוסח של ר' אלחנן ובין הנוסח של מהר"ץ חיות, אולם עכ"פ שניהם באים להשוות את דברי הרמב"ם בהקדמת היד ליישוב קושיית הכס"מ ותולים את סמכות המשנה והגמרא בכך שחיבורים אלו התחברו בהסמכת כל ישראל. המשנה התחברה בהסכמת כל חכמי ישראל – בזמן חתימת המשנה, וכן בגמרא נחתמה בהסמכת כל חכמי הגמרא – בזמן חתימת הגמרא. לדבריהם, הסמכות של המשנה והגמרא שווה, ואכן בשעת עריכת התלמוד, שאז לדבריהם היו כל חכמי ישראל יחד "אלו לא היה נראה להם דרש אחד שנזכר במשנה, באמת היו יכולים לחלוק עליהם (מהרצ"ח בעמ' 103)". מה שר' אלחנן אומר זה בעצם כך, לחלוק על בי"ד הגדול, יכול רק בי"ד הגדול. לא כל בי"ד יכול לחלוק על בי"ד הגדול. זו לכאורה הנחה הגיונית ופשוטה, שהרי אם לא כן, מהי מצוות לא תסור ואנו יודעים שבי"ד קטן עולה להר הבית ושואל בי"ד הגדול. וממילא, כדי לחלוק על בי"ד הגדול שכתב הרמב"ם, יכול רק בי"ד הגדול אחר, בין בדורו, ובין בדור אחר. ומה שהרמב,ם כותב שבי"ד מאוחר יכול לחלוק על בי"ד מוקדם היינו בי"ד גדול על בי"ד גדול. הנחה שניה שמניח ר' אלחנן כדי לייסד את דבריו הוא, שקיבוץ כל החכמים הוא כבי"ד הגדול. ולכן, כדי לחלוק על כל החכמים צריכים למשהו מקביל לו: או קיבוץ כל החכמים או כינוס הסנהדרין בלשכת הגזית.
הדברים האלו כמובן מעוררים מחשבה רבה על טיבה של הסנהדרין והיחס בינה ובין חכמי ישראל. מדוע זקוקים לכינוס כל חכמי ישראל כדי להשתוות לכח הסנהדרין? אם יתאספו כיום חכמים רבים, לא יוכלו לחלוק על הגמרא, כי כיום צריכים את כל חכמי ישראל, האם הסנהדרין האחת שקמו אחרי סנהדרין מוקדמת ובאו לחלוק עליהם היו גם הם כל חכמי ישראל? לא, אז במה זה תלוי? בצירוף כל חכמי ישראל הבכירים? שחכמתם מופלגת? זו נקודה למחשבה על הסנהדרין, ולהלן, בעקבות החזו"א החולק על ר' אלחנן, נוכל להעמיק עוד במחלוקת זו.
הנחה נוספת שיש כאן, היא, שהסמכות של חכמי ישראל היא גם כשאינם בלשכת הגזית, ההגדרה של לשכת הגזית היא רק לסנהדרין, אבל על כל חכמי ישראל יש סמכות גם כשאינם בלשכת הגזית. ויש מקום להתבונן מהו ההבדל, מדוע סמכות של סנהדרין מוגבלת – לדעה זו – ללשכת הגזית, ואילו הסמכות של כל חכמי ישראל היא מחוץ ללשכת הגזית. ר' אלחנן טוען שכאשר סנהדרין מצויים מחוץ ללשכת הגזית הרי הם נחשבים כמיעוט כנגד כל חכמי ישראל, ואילו כאשר כל חכמי ישראל נמצאים יחד אין צורך בלשכת הגזית. הדבר חוזר כמובן לשאלה מהי הסמכות של הסנהדרין, אם סמכותם היא בשל חכמתם, אין חילוק בין אם הם בלשכת הגזית או לא, ולכן המסכות של כל כחמי ישראל אינה תלויה בלשכת הגזית, ואילו אם הסמכות היא מוסדית, ולדעת ר' אלחנן זו הסמכות של הסנהדרין, היא תלויה בלשכת הגזית.
ובאמת יש להתבונן עד כמה רחוק יילך ר' אלחנן עם הדברים האלו, האם לכל דבר שעבורו צריכים בי"ד הגדול, יועיל קיבוץ כל חכמי ישראל? למשל להוסיף על העיר ועל העזרות? כפי הנראה שלא, ר' אלחנן כנראה מבחין בין מה שצריך מוסד כמו של סנהדרין לבין האופן שבו הסמכות מסורה לבית דין כמוסד, משום שהוא המוסד העליון בישראל ומייצג את כל ישראל וכל חכמיו, ולכן כל חכמי ישראל יחד שקולים כמו סנהדרין, אולם במקומות שבהם צריכים את המוסד עצמו כמו כדי להוסיף על העיר ועל העזרות או להוציא למלחמה, אין מקום לדון מצד חכמי ישראל, שהרי הם לא המוסד.
כרגע יש להעיר שההנחה שהמשנה היא כזו, היא הנחה קשה מאוד, שכן נכתבו ברייתות רבות בזמן המשנה ולא נכנסו למשנה, האם ביקשו ר' חייא ור' אושעיא לכנס רק ברייתות של נותרו להלכה? הם עצמם לא שנו ברייתות שונות, ולמרות זאת שימרו רק ברייתות שלא נותרו להלכה? והגמרא עצמה דוחה משנה מפני דברי אחרים, כגון זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים המע"ה,
החזו"א (ע' 96 ואילך), חולק באריכות מאוד על ר' אלחנן, לדעתו, לא יתכן לומר כדברי ר' אלחנן כלל. המעיין יראה ששורש מחלוקתם תלויה בשאלה מהי טיב הסמכות שהתורה נתנה לחכמים, לדעת ר' אלחנן לסנהדרין יש מבנה של מוסד, ולכן בי"ד גדול גובר על בי"ד קטן גם בדור מאוחר יותר, ולכן לסנהדרין יש כוח כמו לכל חכמי ישראל ואינם בטלים ברוב מולם. לעומת זאת מהחזו"א נראה שנקט שהסמכות היא סמכות של חכמה בלבד, הסמכות של הסנהדרין היא רק בשל חכמתם, הם היו חכמים שבישראל [והא ראיה שהם ישבו בסנהדרין], ולכן חייבים לשמוע להם, וראה שם את לשונו על הטעם שהאחרונים מקבלים את הראשונים לא "חסד עשו עם הראשונים" אלא הכרה בקטנות קומתם. לכן ג"כ בי"ד קטן בדור מאוחר יכול לחלוק על בי"ד גדול מדור קודם, משום שכל הטעם שבי"ד קטן מבטל דעתו בפני בי"ד הגדול – הסנהדרין – הוא משום חכמתם, ולכן בדור הבא, גם בי"ד קטן שנראה לו שהקודמים טעו, יכול לחלוק עליהם, עליו להישמע כיום רק לחכמים שבדורו. [כמובן מלבד אם הוא מזהה שחכמתו קטנה משל דורות קודמים כענים האמוראים והתנאים או הגאונים והאמוראים.] אם הוא טועה – על בי"ד הגדול שבדורו ללמדם ולהורות להם שהם טעו, אם בי"ד הגדול בדור מאוחר לא מורה זאת, כשם שהם עצמם יכלו לחלוק על הקודמים, גם הקטן יכול לחלוק על הגדול מדור קודם.
לכן סמכות של סנהדרין היא גם אחרי שאין לשכת הגזית וחכמים יושבים מרחוק, הסיבה היחידה שאחרי החורבן לא פסקו במחלוקות אינה משום שיצאו מלשכת הגזית אלא משום שמרוב המלחמות והגלויות לא התקבצו כל החכמים שבישראל למקום אחד "ומזדמן שיש בתי דינים שקולים" אלא כיון שהם "בגולה ואין תורתם והוראתם יכולה להגיע לכל ישראל אינן בי"ד הגדול למקומות שאין תורתן מגעת".
החזון איש מאריך לתת טעם אחר לכך שאי אפשר לאמורא לחלוק על תנא וגאון על אמורא, ובעצם הוא נותן במידה מסוימת שני טעמים, האחד, הגלוי, רק בגלל הפרש החכמה הגדול שביניהם, הקטן בחכמתו אינו יכול לחלוק על הגדול ממנו. ומה שכתב הכס"מ שקיבל על עצמם שלא לחלוק על הקודמים "לא טובה וחסד עשו עם הראשונים, אלא האמת חייב אותם, כי איך נעשה על דעתנו אם ידענו שדעתנו קצרה והאמת אין אתנו, וכה אנו עושים נגד הראשונים ז"ל". אולם בהמשך מאריך החזו"א לומר עוד שיש כאן נקודת זמן מכרעת, יש שני אלפים תורה, שבהם התגלה כל מה שאמור להתגלות, אחר זמן המשנה אין אפשרות לגלות עוד תורה וממילא אי אפשר לחלוק על המשנה, כי כל התורה כבר נגלתה ו"נרמז הכל באחד מדברי התנאים", וגם המשנה התגלתה כולה אחר הגמרא. זו כבר לכאורה נקודה אחרת, נקודה שאינה קשורה לגדלות בחכמה ותורה, וצריך להתבונן בחזו"א שקושר את שני הנקודות גם יחד. ולהתבונן בכל סברא זו שכתב החז"א על גילוי המשנה והתורה.
בתוך הדברים, עולה עוד מחלוקת בין החזו"א ור' אלחנן, החזו"א נוקט שבי"ד הגדול אינו מחייב אלא את הבי"ד שבדורו (ע' 97), ולא נאמר בי"ד הגדול אלא "השופט אשר יהיה בימים ההם" ובי"ד מאוחר, אפילו קטן יכול לחלוק על בי"ד הגדול. בכך ר' החזו"א שומט את הקרקע מעיקר ההסבר של ר' אלחנן: אם גם בי"ד קטן יכול לחלוק על בי"ד גדול שקדם לו, אז גם אם קיבוץ כל חכמי ישראל שקול כבי"ד הגדול, עדיין אמוראים יכולים לחלוק על תנאים וגאונים על אמוראים גם אם הם לא התקבצו יחד כי בסופו של דבר הם בי"ד ובי"ד שאינו בי"ד הגדול יכול לחלוק על בי"ד הגדול. כלומר, החזו"א מגביל את הסמכות המוסדית, של בי"ד הגדול שיש לו סמכות על שאר בתי דינים, בזמן, סמכות מוסדית היא רק לזמן הזה, כאשר הבי"ד הגדול הראשון בטל, אין להם עוד סמכות כבי"ד הגדול אלא כחכמים, וחכמים אחרים שאינם פחותיפ מהם בחכמה – יכולים לחלוק עליהם ולבטל את דבריהם. החזו"א מנסה להוכיח את דבריו מהרמב"ם, ר' אלחנן דוחה את ההוכחה, וגם החזו"א עצמו צריך להגדיר יותר את שיטתו, מה זה נקרא שבי"ד הגדול של דור קודם, רק כי הם נפטרו? וכמה נפטרו? כל פעם שראש בי"ד קודם נפטר בטלו ההכרעות שלו ויכולים לסור מדבריו? יש בדברים האלו עוד כמה וכמה נקודות וכאן רק נסכן את השיטות, ומכל מקום עולה כאן לכאו' מחלוקת בין החזו"א ור' אלחנן מהי טיבה של הסמכות שהעניקה התורה.
החזו"א מניח שתי הנחות, א. דורות ראשונים חכמו הרבה יותר מדורות מאוחרים, לפחות בדורות מסויימים – כמו בין המשנה והגמרא [ר' אלחנן די מודה לו כמבואר בתשובותיו להשגות החזו"א, ראה עמ' 101 כמדומני). ב. מי שחכם יותר – בהכרח צודק יותר. שתי ההנחות האלו אינן פשוטות, נתחיל בשנית, ייתכן מאוד שמישהו חכם פחות מחבירו והגיע למסקנה חכמה יותר ונכונה יותר מחבירו. כמדומני שכל לומד יכול לפעמים לשים לב לכך, נניח שאנו לומדים סוגיא, וקם אחד מהאחרונים, נניח הקצות, ומחדש חידוש, הוא מביא לו הוכחות, ואנו לומדים את הסוגיא היטב, ורואים שההוכחות לא מכריחות כלל לעניות דעתנו, ואדרבה, יש הוכחות מכריעות נגד חידוש הקצות, ועל כן אנו רוצים לומר אחרת. אנו יודעים שהקצות היה גדול מאיתנו, ואין לנו ספק בדבר. אז זה אומר שאנו טעינו והקצות צדק? אולי. אבל אז אנו פותחים אחרון אחר, נניח הנתיבות, ורואים שהוא טוען כדברינו מילה במילה. אז האם זה אומר שאנו חכמים מהקצות? ברור שלא. גם הנתיבות לא יעלה על דעתו לומר כן אבל אם נשאל את הנתיבות עצמו, איזו עמדה העמיקה יותר בסוגיא והחכימה יותר? הוא יאמר שהעמדה שלנו. לנתיבות יהיה פשוט שהגענו לאמת יותר מהקצות, לא יעלה על דעתו לומר אחרת. כלומר, העובדה שחכמתנו קטנה הרבה יותר אינה אומרת שאנו יודעים פחות בסוגיא מסוימת. ועוד לא נגענו בהלכה כבתראי וננס העומד על כתפי ענק. או כלשון הים של שלמה המוזכר להלן (עמ' 137) "מי היה גדול בחכמה ובמניין כר"ת בזמנו, והוא התיר אשה שזינתה עם הגוי לכשיתגייר, וכתבו עליו כל האחרונים אשר לא הגיעו למעלתו שטעה בראייה ובמופת, וחזרו הר"ם והרא"ש וקיימו את דינו וכתבו דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה".
ההנחה הראשונה, היא עצמה מעניינת לא פחות. האם בהכרח האחרונים חכמים פחות מהראשונים? ר שלמה פישר (עמ' 112-113) מאריך להוכיח מהגמרא עצמה שלא כן הוא, הגמרא מציינת לפעמים שדברי אמוראים טובים יותר מדברי תנאים. ולדבריו מה שחכמים מאוחרים מפרשים מקראות כפשוטן שלא כתנאים או הגר"א מפרש משנה שלא כגמרא הוא משום שלדעת המאוחרים לא עמדו מוקדמים על פשט הדברים, ועל דברי החזון איש ששני אלפים תורה, הוא גם כן תמה שלא זהו הפירוש, שני אלפים תורה הוא סיכום בדיעבד ולא טענה שכך ראוי להיות.
אולם גם ד' ר' אלחנן אינם מוסכמים בעיניו (עמ' 108), לא שמענו שהיה כזה מעמד של קיבוץ כל חכמי ישראל.
ולכן ר' שלמה פישר חוזר לדברי הכסף משנה, מהם נדו גם מהרצ"ח ור' אלחנן וגם החזו"א, ולדעתו העיקר הוא קבלת האומה, קבלת הרבים, כדי לעשות סייג לתורה. כלומר, אילו לא היתה התורה נחתמת במשנה ובגמרא, "הוה נפיק חורבה גדולה לתורה" וכענין עת לעשות לה' הפרו תורתך. הדבר קשור לקבלת הרבים ומה שראינו בחודש הקודם בדעת הרמב"ן בגדרי לא תסור. כדאי לראות את כל דבירו בתוכם, וגם כיצד הוא מנסה להראות שהחזו"א גם במידה מסוימת חושב כמוהו בנקודות מסוימות. [ואולי כדאי לשוב ולעיין בדברי מהר"ם שיק מסוף החלק הקודם, ולהשוות את הרעיונות.]
הקבלה לדבריו היתה רק על עיקר דבריהם ולא על הטעמים, על הלכות ולא על אגדות, ולכן אנו מוצאים לראשונים שחלקו על דברי הגמרא באגדות, ולכן אנו מוצאים אמוראים שחולקים על תנאים בטעמי הדברים ובמקורותיהם. הטעם של עשיית הסייג כנראה הוא משום שאם לא כן תיעשה התורה כיותר מדי הרבה תורות. הדברים מאוד מעניינים הוא עצמו מעיר בהערה שהוא כעין עת לעשות לה' הרי לדבריו יתכן שחכם מזמן הגאונים או הגר"א למשל, יעמוד ויבין טוב יותר מהגמרא שראוי להחמיר בדבר מסוים וההלכה למעשה תישאר לקולא משום עת לעשות לה' וכשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כמו שר' שלמה כותב שם בהערה טו.
עלינו לשאול את עצמנו, בסופו של דבר, התורה שלנו כיום מרובה מחלוקות, אז מדוע באמת היה כל כך חשוב לחתום את התורה בזמן המשנה. האם החשש הוא רק מפני ריבוי דעות? או שבעצם גם היום היה ראוי שניצור קבלה שכזו? אולי יש רגעים שצריכים להציב מסגרות? אלו רגעים? חשוב לשים לב, שהתחימה של המשנה לא היתה למעט המחלוקות לדברי ר' שלמה פישר אין כלל שלא חולקים על ספר כמו המשנה או הגמרא, אלא לא פותחים לדיון את הפסקים ההלכתיים שפסקו קדמונים ולא מערערים עליהם, אבל המשנה והגמרא עצמם נותרו ספרים מלאים במחלוקות. ההכרעה ההלכתית היא סוג של הגנה מכאוס, ולא ביטול שתי תורות.
ר' שלמה פישר נוגע בדבריו גם בשתי נקודות מעניינות, האחת – הסבר למושג האוקימתא, כדאי מאוד לראות [ומה שהוא אומר שם בעצם לחזון איש], ולחשוב האם החזון איש היה יכול להסביר את מושג האוקימתא כמותו, האם ר' אלחנן היה יכול להסביר כך. ומה דעתנו לאור דברים אלו על סמכות של ראשונים וכדומה, ועוד נחזור לדברים אלו להלן, בחלקים הבאים. ובסוף מעיר שם גם הערה נפלאה שלדעתו גם סנהדרין של לשכת הגזית היתה תלויה בקבלת כלל ישראל, ואם יתמנו סנהדרין באלמות וזרוע אין להם תוקף, והוא חוזר להעיר מה יקרה אם הסנהדרין יהיו צדוקים, וזהו חידוש נפלא לענין הסנהדרין וטיב כוחם.
מי שגם הוא מקבל את דברי הכס"מ כפשוטם, הוא ר' משה פיינשטיין בדברות משה (עמ' 117) והוא מרחיב את המושג של קבלת הציבור על עצמם, ולדבריו אפשר שגם כאשר יבוא אליהו וגם סנהדרין שלעתיד לבוא לא יוכלו לחלוק על מה שהתקבל בעם להלכה, כמו שאם יבוא אליהו לא יכול לומר שיחלצו במנעל. וזו עמדה מאוד מעניינת שכדאי לראות בתוכו.
זו נקודה מאוד מעניינת למחשבה, מדוע אם משהו התקבל מאות שנים אי אפשר למחוק אותו? אם הוא לא נכון – הוא לא נכון, אם צריך להחמיר בו, או להקל בו, למה שלא נעשה את זה? מה נותן את הכוח למה שנהגו כבר שנים רבות? כדאי להתבונן בדבר.
וכמובן כדאי לשוב ולהתבונן בדברי הרמב"ם בהקדמה ליד, ולחשוב האם דרכו דומה לדרך הכס"מ ודברי האחרונים בו, לדברי ר' אלחנן, לדברי החזו"א או לדברי הלחם יהודה הנזכר.