אני בטוח שהיום האחרון היה יום עמוס ולחוץ לכולם. ומבחינתי זה היה רק סמלי, שאת היום הזה סיימתי ב"משנת יוסף".
חשוב לי להדגיש, אין לי כל כוונה לדבר כנגד משנת יוסף (או כל גוף אחר) באופן ספציפי. אני מבקש לעורר כאן על תופעה מסוימת, ולצורך הדיון, משנת יוסף מהווה בעיני דוגמה מוחשית וחיה לפרדוקס שאליו נקלעה חברת הלומדים החרדית.
כבר כמה שנים שמשנת יוסף היא הרבה מעבר לסתם מכירה/חלוקה של מוצרי מזון והמסתעף. משנת יוסף הפכה לתופעה תרבותית. אייקון. עבור קהילות מסוימות (בעיקר בפריפריה), משנת יוסף היא מדורת השבט החדשה. המקום שכולם מכירים וכולם מגיעים אליו מדי שבוע. משנת יוסף הפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם הציבור החרדי (גם בעיני הציבור החילוני שרואה את התופעה באור שונה לחלוטין ובהתאם לכך מנסה לחקות אותה, אבל זה כבר נושא לפעם אחרת).
לכאורה, משנת יוסף משמשת כעוגן הצלה עבור משפחות אברכים רבות. האפשרות לרכוש מוצרים מגוונים במחירים זולים בהרבה מאשר ברשתות הסיטונאיות, מהווה הקלה משמעותית על הוצאות הבית השוטפות. על פניו, משנת יוסף גם חוסכת את הצורך לנסוע אל הסופר-מרקט בקצה השני של העיר. נשמע חלומי. אז איפה הבעיה?
הבעיה היא לא בהכרח בקונספט, ברעיון, אלא בצורה שבה הוא בא לידי ביטוי. אבקש מראש את מחילתכם אם גם אתם (כמוני) נמנים על אלו שמדי שבוע אוספים את ההזמנה ממשנת יוסף. אבל אני מפציר בכם, תערכו פעם אחת ניסיון פשוט: תעמדו ותביטו באירוע מן הצד.
המוני אברכים, בחורים וילדים, מתנפלים על ארגזים מלאים מוצרי מזון. מתרוצצים בין חניות בניסיון להבין איפה נמצאים התפוחי אדמה, ומתקוטטים על שקית השום האחרונה שנשארה. מגרדים מהרצפה עגבניות שנמעכו, מרימים אשכול בננות שראה שנים טובות יותר, ועוד כהנה וכהנה.
אני רואה אברך הדור פנים. אני מכיר אותו אישית, הוא יהודי תלמיד חכם בקי בש"ס בבלי וירושלמי. אבל ברגע הזה הוא לא כלום. הוא לא רואה לנגד עיניו אלא את הצורך להבין איפה נמצאות הביצים. הוא מתרוצץ ברחבי המתחם עם שקיות של אושר עד ומאושר לגלות שעדיין לא נגמר השמן.
ושוב אני מדגיש, אני לא מדבר כאן על אירוע נקודתי אלא על תופעה. ייתכן ובשכונה שלכם המכירה מתנהלת בצורה מהוגנת יותר. טוב ויפה. אבל התופעה רחבה בהרבה ממשנת יוסף עצמה. אם לנסח את התופעה במילים פשוטות – בשם המטרה, איבדנו את הדרך. בשם התורה, פגמנו במדרגת האדם שלנו.
מיותר להאריך כאן בעניין שבו האריכו רבים מספור מגדולי הדורות – "מדרגת האדם", "מעלת האדם", "אדם-ישראל", "נזר הבריאה" וכן הלאה והלאה. ישנן שיטות שחרתו את הנושא על דגלן בצורה מיוחדת כמו תנועת החסידות (באופן כוללני) ושיטת המוסר של סלבודקה, אבל אין חולק על כך שהמושג "נזר הבריאה" אינו רק סיסמה בעלמא אלא מציאות. מעלתו של היהודי היא עצומה ועל כן הוא אמור להתנהג בהתאם.
הנרטיב החרדי בעשורים האחרונים העצים את הנושא הזה פי כמה וכמה – "נזר הבריאה" הפכו להיות בחורי הישיבות, אלו ש"מקיימים את העולם" ש"לא נברא אלא בשבילם". אלו שצריכים להרגיש כ"בני מלכים" וכן הלאה והלאה. בחור ישיבה גדל לתוך התחושה שהוא בר מעלה, מרומם מעם, ממלא את התפקיד החשוב ביותר בבריאה. ואז, אל מול אותם ארגזים של משנת יוסף, הכל מתרסק.
אין מה לעשות. המשכורת של האשה לא מספיקה כדי לגמור את החודש, והוא לא רוצה לעזוב את הכולל. אז צריך למצוא דרכים אחרות לגמור את החודש. האם הוא ינסה למצוא עבודה מהצד? חס וחלילה! אז מה עושים? יש הרבה מאוד פתרונות – לנצל עד תום את כל סוגי הקצבאות האפשריות – בין אם מגיעות בדין ובין אם לאו. לנסות להשיג תמיכה מגמ"חים, קופות צדקה, קרנות וכו'. וכמובן, מכירות וחלוקות קהילתיות שמאפשרות לרכוש מוצרים בזול (או בחינם).
לפני כשבוע נסעתי באוטובוס שמחבר בין שתי שכונות מרוחקות בירושלים. ולהפתעתי פגשתי שם יהודי שגר בשכונה שלישית מרוחקת משתיהן גם יחד. לשאלתי להיכן הוא נוסע, הוא הסביר לי בתמימות שבחנות מסוימת בשכונה פלונית הירקות זולים יותר ולכן הוא נוסע לקנות אותם שם.
אני תוהה לעצמי, האם כך אמורות להיראות פניו של בן תורה? האם נזר הבריאה אמור לאבד שעות יקרות מפז מחייו כדי לרכוש מוצרים יותר בזול? האם הולם הדבר שאברכים תלמידי חכמים יושבים שעות ארוכות בתור לביטוח לאומי כדי להשיג עוד קצבה אפשרית? האם לא איבדנו משהו?
אולי, רק אולי, בשם השאיפה הטהורה והנכונה לשקוע כל כולנו בעולמה של תורה, קצת שכחנו את הדרך?
הרש"ר הירש מיטיב להגדיר את הסוגיא באמצעות החלוקה בין "אדם" לבין "ישראל". ראשית כל ישנה מדרגת ה"אדם" ומעליה נוספת מדרגת ה"ישראל". אם ננסה לעשות הקבלה גסה לדורנו – אנחנו שקועים כל חיינו בניסיון להפוך ל"ישראל" טוב יותר, אבל בדרך איבדנו את ה"אדם" שבנו.
להיות "אדם" משמעותו להכיר בערך עצמך! לכבד את עצמך! לייקר את מעלתך! להיות אסיר תודה לבורא העולם שהעניק לך את הזכות הנשגבת להיות ראש וראשון למשרתיו בעולמו!
כיצד היינו חושבים אם היינו רואים שר בממשלה הולך ומתרוצץ בין ארגזים של משנת יוסף?
ושוב אני מדגיש, מכאן לא תצא קריאה לבטל את משנת יוסף. חלילה וחס! כמו אין בכוונתי לומר שאין צורך לערוך קניות חכמות ולנסות למצות זכויות שמגיעות לנו בדין. אני מבקש לשנות את הגישה. לשנות את הפרדיגמה. להבין שחשוב לנו לשמור על מדרגת האדם שלנו גם כאשר אנחנו רצים במרוץ החיים ומנסים לגמור את החודש.
"מדרגת האדם" – הבה נחזיר את המושג הזה חזרה לתוך סל הערכים שלנו. הוא היה שם במשך רוב הדורות. אבל בשנים האחרונות, במאמץ לקיים את ציבור האברכים, הוא נזרק החוצה ונשכח מלב. תאוריטיקנים של החברה החרדית (שאין צורך לנקוב בשמם) מצדיקים את גישת "גלגול ההלוואות", ומעודדים אברכים להתרוצץ בין חנויות ומשרדים ממשלתיים. הכל בשם הערך של לימוד התורה. טוב ויפה! אך בואו נחזיר גם את מדרגת האדם חזרה אל סל הערכים!
אם נבין את הנקודה הפשוטה הזו, אני בטוח שנוכל למצוא פתרונות יעילים ומכבדים שיאפשרו לציבור האברכים להמשיך ולהשתמש באותם פתרונות שמסייעים להם לגמור את החודש, גם בלי לזלזל בעצמם ולפגוע במדרגתם. ניתן לחשוב על פתרונות רבים מספור שיהפכו את משנת יוסף למכירה מכובדת יותר. ונוכל לקבוע לעצמנו כללים מתי מוצדק להרחיק נדוד כדי לקנות מוצרים בזול ומתי לא. עד איזו רמה כדאי להשקיע כדי לקבל קצבה ממשלתית ומתי ההשקעה חורגת מגבול ההשתדלות.
אם מדרגת האדם תחזור לסל הערכים שלנו, נוכל לשנות את עצמנו ולקיים אורח חיים בריא יותר מבחינה נפשית, רוחנית וגם גופנית. נוכל להודות לבורא כראוי על המתנה הגדולה שהעניק לנו בכך שבחר בנו להיות בניו ושליחיו להפיץ את דבריו בעולם הזה. נוכל להתייחס כראוי אל הנשמה האלוקית שבקרבנו, וגם אל הגוף שניתן לנו ולא בכדי.
המשך יבוא בעז"ה