אמרה תורה כי יפלא ממך דבר למשפט וגו', וקמת ועלית ועשית ככל אשר יורוך, לא תסור מן הדבר אשר יורוך וגו'. ומכאן למדו חובה לשמוע לחכמי הסנהדרין. ודינו של הסר וממרה על הוראתם – במיתה. והנה לסנהדרין יש מבנה מוגדר של זקנים בעלי שיעור קומה ותנאים מיוחדים: שבעים ואחד זקנים, המתמנים על ידי הציבור, מוסמכים איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, בעלי חכמה וזקנה ובעלי כשפים, יודעים שבעים לשון ויודעים לטהר את השרץ, יושבים בלשכת הגזית ומקבלים פסקי דין מוחלטים בהסכמת כולם או רובם, אי אפשר לצרף דעות מיעוט לספיקות מעתה וכדומה. כמו כן, לסנהדרין יש תפקידים מסוימים, הם דנים את נביא השקר ואת עיר הנידחת, מוסיפים על העיר ועל העזרות, זקן שהרמה על הוראתן נהרג, הם מכריעים בספיקות שבין בתי דינים של כ"ג ששום בית דין אחר לא יכול להכריע וכדומה.
השאלה שיש לנו לדון עליה היא, אלו קריטריונים מהקריטריונים של סנהדרין מחייבים אלו תחומים שעליהם הסנהדרין ממונים. כגון שרצו להוסיף על העיר ועל העזרות, ופונים לסנהדרין ומוצאים שם שבעים ואחד זקנים, בעלי חכמה וזקנה אבל הם לא בעלי כשפים ולא יודעים לטהר את השרץ, האם הם יכולים להוסיף על העיר ועל העזרות או לא. אותו הדבר יש לנו לשאול האם מצוות ועשית ככל אשר יורוך ואיסור לא תסור מכל הדבר אשר יורוך נאמרו רק בהינתן כל התנאים הנדרשים לסנהדרין? ואם נאמר שגם בהעדר חלק מהתנאים הנדרשים לחכמי הסנהדרין יש מצוות ועשית ככל אשר יורוך ולאו דלא תסור, יהיה עלינו לשאול אלו תנאים כן מחייבים? ואולי אין תנאים מחייבים בכלל? האם גם לסנהדרין שאינה יושבת בלשכת הגזית צריך לשמוע? אולי גם לבית דין של כ"ג? אולי גם בי"ד של ג? ואולי גם בית דין שאינם סמוכים? ואולי גם חכמים שאינם בית דין כלל?
וכמובן, אין הכרח שלכל הדינים האמורים בסנהדרין צריכים חכמי סנהדרין בגדרים אלו, אפשר למשל שלענין להוסיף על העיר ועל העזרות ולהוציא למלחמה נדרשים תנאים מסוימים, ולענין להרוג עיר הנידחת נדרשים תנאים אחרים. או בענין שאנו עוסקים בו – מצוות לא תסור.
במצוות ועשית ככל אשר יורוך ואיסור לא תסור, כלולים במספר נקודות: האחת, אדם שאינו יודע את ההלכה. הוא מצווה לשמוע למה שיאמרו לו החכמים בפירוש התורה, כדי שיידע כיצד לקיימה. השנית, אדם שחושב שהוא יודע את פירוש התורה ודיניה. אבל חכמים אחרים חלוקים עליו בפירוש התורה ודיניה, אם חכמי הסנהדרין חלוקים על דעתו, עליו לקיים את התורה כהבנה חכמי הסנהדרין. השלישי, אם אדם זה, שחושב שיודע את פירוש התורה, הוא ראוי להוראה, ומורה שלא כחכמי הסנהדרין אחרי ששמעו את דעתו ולא קיבלו אותו – הרי הוא זקן ממרא ונהרג. כעת עלינו לשאול את עצמנו על כל אחד משלושת המקרים האלו, מה מתוכם תלוי בסנהדרין גמורה, שיש בה את כל פרטי הדינים הנדרשים לסנהדרין, ומה מתוכם אולי אינו זקוק לכל פרטי דינים אלו.
מי שניסח את השאלה הזו בהרחבה הוא ר' שמואל אבוהב, בספר הזכרון פרק א' (עמ' 67 – 68 בקובץ).
שאלה אחרת שיש לשאול בהקשר זה היא, במידה שאין את הכוח של סנהדרין, נניח קהילה יהודית בעיירה בבוכרה או בפולין, וכמה רבנים בה וחלוקים בדבר הלכה – האם יש קריטריון שעל פיו עליהם להכריע או לא. עיקר המאמץ הפעם יהיה בנוגע לחלק הראשון – מה המינימום של הגוף או החכם שאליו מחויבים לשמוע משום לא תסור ומשום ועשית ככל אשר יורוך. בפעמים אחרות נדון האם יש הוראות אחרים כיצד לנהוג בכהאי גוונא.
וכמובן, כל השאלות האלו קשורות לשאלות נוספות הנוגעות לשאלה זו: מדוע בכלל ציוותה תורה לשמוע לקול חכמי הסנהדרין, ומהי טיבה של סמכות החכמים: במונחים שעסקנו בהם בענף הקודם: מהי טיבה של סמכות החכמים: האם היא משום חכמתם? משום התפקיד שהואצל להם? מכח העם? משום כוח אחר? השאלות האלו גם משיקות לשאלות אחרות כמו באלו עניינים צריכים לשמוע לכל חכם וחכם – בפירוש התורה, בדברים אחרים וכן הלאה. השאלות האלו נוגעות לשאלה זו, לאלו חכמים צריכים לשמוע. ועל כך נלמד מדברי חז"ל ומדברי הראשונים.
ולצורך כך נזכיר את מה שיש להביא כאן מדברי התנאים והאמוראים. בגמ' (סנהדרין) מפורש שאין דין זקן ממרא אלא כאשר הורו הבי"ד בלשכת הגזית, ואפילו בי"ד שיושבים בעיקרון בלשכת הגזית, אלא שיצאו לזמן מסוים לערי ישראל, למדוד את העיר הקרובה אל ההרוג לצורך דין עגלה ערופה וכדו', הזקן הממרא על הוראתם אינו נהרג, משום שנאמר וקמת ועלית אל המקום – מלמד שהמקום גורם. לפחות חלק מהדינים המפורשים בפרשה אינם אמורים אלא בסנהדרין של ע"א היושבת בלשכת הגזית [וגם זה אינו מוחלט כ"כ כמו שנראה בהמשך.]
מצד שני, בגמ' בר"ה מבואר שנאמר וקמת ועלית אל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשו בגמרא אין לך אלא שופט שבימיך. ודברי הגמרא שם אמורים במחלוקת ר"ג ור' יהושע אודות קידוש החודש. ודברי הגמ' שם אמורים על בי"ד שביבנה, ועל כך דרשו מהשופט אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא שופט שבימיך, ויפתח בדורו כשמואל בדורו. היה מקום לומר שדברי הגמרא אמורים כשבסנהדרין יושבים שופטים שאינם גדולים בתורה כמו בית דינו של משה. וכפשט לשון הגמרא – יפתח בדורו כשמואל בדורו. אולם כנ"ל, דברי הגמרא נאמרו גם על בית דינו של רבן גמליאל היושב ביבנה, ואם כן, אולי נלמד מהם שיש לחלק בין דינו של זקן ממרא שאינו אלא בבית דין הגדול שבלשכת הגזית, אולם בית דין הגדול שמחוץ ללשכת הגזית הגם שאין זקן הממרא על דבריהם נהרג, מכל מקום חובה לציית לדבריהם, ויש להתבונן בנקודה הזו, ולבחון האם כאשר הגמ' אומרת שיש לבי"ד של ר"ג ביבנה סמכות של השופט אשר יהיה בימים ההם, האם מכח דבר זה נלמד שיש גם מצוות ועשית ככל אשר יורוך ואיסור לא תסור, או שלא למדו מדברי הכתוב שם אלא הוראה נקודתית, אולי דווקא לקידוש החודש המדובר בגמ' שם וכדו'.
ואפשר שדבר זה שנוי במחלוקת האחרונים בפירוש דברי הספרי (בקובץ, בין עמ' 11-14), בספרי נאמר ובאת לרבות בית דין שביבנה, או אותו דבר בירושלמי סנהדרין – וקמת ועלית לרבות בי"ד שביבנה, ואמר ר' זעירא – לשאלה. ומה הכוונה לרבות בי"ד שביבנה – שגם אליו צריכים לשמוע כאשר בי"ד הגדול ביבנה [וכך פירש ר' דוד פארדו ואחרונים רבים] או שגם בי"ד הגדול שביבנה כפופים לבי"ד הגדול שבלשכת הגזית [כפירוש הנצי"ב, ראה בדבריו ובהערתו שם]. ומה הוא בית דין הגדול שביבנה לדעת הנצי"ב, האם הוא קיים בזמן היות בי"ד הגדול בלשכת הגזית? האם הכוונה שבי"ד הגדול שביבנה אמורים לעלות ולשאול מבי"ד הגדול שבלשכת הגזית בפועל, או שגם הם כפופים ואינם יכולים לחלוק על בי"ד הגדול שבלשכת הגזית.
מקור נוסף הוא הירושלמי בע"ז [שלא מופיע בקובץ שלפנינו בפני עצמו, ומוזכר בהתעוררות תשובה שבסוף חלק ראשון בקובץ, ובחזו"א בחלק שני], על דברי רב שכידוע לא הסכם להיתר שמן של גוים שהתיר ר"י נשיאה, ובירושלמי מפורש ששמואל אמר לרב – אכול, ואי לאו כתיבנא אלך זקן ממרא. והנה פשוט שאין כוונת הירושלמי לומר שהעובר על דברי בי"ד של ר"י נשיאה מוגדר כזקן ממרא, שהרי מפורש שיש דין המקום גורם [ועיין עוד להלן בחלק השני איה"ש], אולם עכ"פ נוכל ללמוד מכך שיש חובת שמיעה לבי"ד הגדול גם כשאינו בלשכת הגזית ויש להתבונן מדוע באמת שמואל השתמש בלשון זו.
אולם עכ"פ בחז"ל לא מצאנו מענה ברור להנ"ל, ובראשונים ובאחרונים מצאנו מקורות לכאן ולכאן. אולם יש קצת לעיין בלימוד מן המקורות, האם באמת כל מי שייחס את העשה והלא תעשה לבי"ד הגדול בלבד. או לבי"ד הגדול שבירושלים – יש ללמוד ממנו שאין חובת ועשית ולא תסור אלא לדבריהם.
מדברי הראשונים, לכל הפחות המופיעים בחוברת כאן, עולים לפחות שלושה חלקים: ראשונים ואחרונים התולים את מצוות ועשית ככל אשר יורוך ואיסור לסור מדברי החכמים – בחכמי הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית בלבד, מצד שני – ראשונים ואחרונים שאינם תולים את מצוות ועשית ככל אשר יורוך ואיסור לסור מדבריהם בגדרי סנהדרין וסמיכה, ומצד שלישי, ראשונים ואחרונים שהותירו אותנו בעמימות ויש להתבונן בדבריהם היטב מה דעתם.
ועל כל סיעה וסיעה יש להתבונן, לדעת הסוברים שאין מצוות ועשית ככל אשר יורוך ואיסור לא תסור אלא על סנהדרין שבלשכת הגזית, האם לדעתם אין חובה כלל להישמע לחכמים שאינם בלשכת הגזית? האם אין גדר אחר, נוסף? ואם יש גדר אחר – מה בינו ובין מצוות ועשית ואיסור לא תסור? על הסיעה הנגדית יש לשאול – האם אין כל גדר לדבר, ומעתה לכל חכם בתורה יש להישמע? ומי אמור לשמוע לכל חכם? כל שכן שהראשונים שהותירו לנו עמימות מסוימת בדבריהם, עלינו לנסות להבין מהי דעתם.
הקוטב האחד, התולה את איסור לא תסור רק בסנהדרין היושבת בלשכת הגזית, ניתן למנות בה את ריה"ל בכוזרי, את הר"ן ואת האברבנאל. הר"ן בדרשה י"ב (חוברת מעמ' 57) והאברבנאל לפרשת שופטים ההודעה הו' (עמ' 64 לפנינו בטור הימני), מפרשים שועשית ככל אשר יורוך ואיסור לא תסור נאמרו רק על סנהדרין היושבת בלשכת הגזית. אמנם, גם כאשר חכמים אינם יושבים בלשכת הגזית, יש לשמוע לפירוש התורה בדבריהם, משום אחרי רבים להטות ותיכף נשוב לענין הזה. ויש להבין מהו ההבדל בין אחרי רבים להטות ובין לא תסור, ומה לא תסור מוסיף על אחרי רבים להטות, האם לאחרי רבים להטות גם יש גבולות וגדרים או לא.
לשיטה זו ניתן לצרף גם את ריה"ל שבכמה מקומות בכוזרי קושר את החובה לשמוע לחכמים לישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית – שהמקום גורם, כך הוא נוקט בשמו של הכוזרי שיש לשמוע לחכמים ולא לקראים, גם משום שהם רבים וקיבלו מהנביאים, וגם משום ש"החכמים – דבריהם מן המקום אשר יבחר ה'", ובעיקר, בשם החבר (ג, לט): 'תורתנו קשורה בהל"מ או מן המקום אשר יבחר ה', כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים', והדבר קשור לכך שהענין האלוקי דבר בישראל 'אם בנבואה ואם בסיוע והשראה כמו שהיה בבית שני', ורק לכן ניתן לברך וציונו על מצוות מגילה וחנוכה, ש'אילו היו מנהגינו נוצרים אחר הגלות לא היו נקראים מצוות, ולא היו טעונים ברכה (שהרי ברכה אינה נאמרת אלא כשיש לא תסור, כזכור מהפרק הקודם), אלא היה נאמר עליהם שהם תקנה או מנהג'. כך גם נקט מהר"ם שיק [עמ' 74] בדעתו. [וכדאי לעיין בכל דברי ריה"ל המתאר גם כיצד נראה העולם בלא סנהדרין, מידת הוודאות שיש כשיש סנהדרין והחסרון בה כשאין סנהדרין.]
כעת האם לדעת ריה"ל אין חובה לשמוע לחכמי התורה אחר שגלו מלשכת הגזית? ריה"ל במפורש נוקט שיש חובה, אולם לא בתורת תקנה ומנהג. מה ההבדל בין שמיעה לדברי חכמים בתורת סנהדרין היושבת במקום אשר יבחר ובין תקנה או מנהג? יש מקום להתבונן, אולם וודאי שיש נפק"מ הלכתית לדבריו – והיא היכולת לברך. דבר שבאמת עורר פליאה אצל הרבה אחרונים כגון קו' מהר"ם שיק על דבריו מיו"ט שני, ששלחו מתם הוא אחרי החורבן, וכך גם הקשה ההתעוררות תשובה [עמ' 85 בחוברת].
אחד מהאחרונים שעמד בכך הוא השם משמואל [עמ' 81-82] שגם נקט מדעתו [ולא העיר מדברי הראשונים] שאין עוברים על לא תסור אלא כשסנהדרין בלשכת הגזית ותמה על כך מהברכה על תקנת לולב שבעה זכר למקדש, והרי לא היתה סנהדרין שם, וכתב שכאשר היו זקוקים לדבר מה היו חוזרים לירושלים גם אחר החורבן והוא חידוש גדול. ובדברי ההתעוררות תשובה עוד יש לעיין.
אמנם יש לשים לב, שבעצם מה שקורה לדעה זו אחרי שאין מצוות לא תסור וועשית, הוא מחלוקת פנימית: לדעת ריה"ל יש תוקף של תקנה ומנהג, לדעת הר"ן ואברבנאל יש חובה משום אחרי רבים להטות. מה ההבדל בין אחרי רבים להטות ובין לא תסור? אחרי רבים להטות לכאורה אינו יכול לחייב בתקנות ומנהגים, לא באיסורים חדשים, בפשטות אחרי רבים להטות מדבר על ספיקות וכדומה, זאת אומרת בפירוש של חומר כתוב ניתן לשאול כיצד לנהוג והכלל אומר אחרי רבים להטות, אבל באיסורים חדשים צ"ע אם שייך. והר"ן בדרשה אכן כותב ש"לא יכנסו בכלל הזה [של אחרי רבים להטות] גדרים וסייגים כלל, אבל הסמיכום אל לא תסור, שכמו שניתן זה הכח לסנהדרין להיותם מורי התורה וגדוליה כך ראוי שינתן לכל גדולי כחמי ישראל בדרך האסמכתא" וכמובן, שהיחס ללא תסור כאל אסמכתא מזכיר מאוד את דברי הרמב"ן בהשגות לשורש הראשון אותם למדנו בחודש הקודם. אלא שצריך מקור לכאורה לאסמכתא הזו עצמה, שכן מה מחייב אותנו לשמוע לה? כמו כן, האם לדעת הר"ן אין לדבר זה קשר כלל למצות ועשית ככל אשר יורוך? יש מקום להתבונן, וכדאי לעיין בדבריו, וכן: האם יש דין מיוחד של ימין שהוא שמאל, מה ההבדל בעצם בין אחרי רבים להטות ובין אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, הרי תמיד לדעת המיעוט הרוב אומר על ימין שהוא שמאל, האם המיעוט צריך לשמוע בקול הרוב (עיין יבמות יד וכו'), מה בעצם מיוחד בסנהדרין? ומהו הטעם שיהיה ייחודיות לסנהדרין? יש לנסות לעיין בדברי הר"ן ואברבנאל לדעת מהו המענה לשאלות אלו. כמו כן, יש לעיין האם לאחרי רבים להטות עצמו אין גדרים כלשהם.
ריה"ל מאריך שם גם על מצוות וגם על פירושי התורה אולם הוא כורך עכ"פ את ההתמודדות כנגד טענות הקראים בכך שמסורת חז"ל היא מבית שני ששרתה בו נבואה ארבעים שנה, וכן הוא כותב להלן (ג, מא) שהחובה לשמוע לחכמי ישראל ולא לקראים בין השאר משום שמה 'שהסכימו עליו הכהנים והשופטים מן המקום אשר יבחר ה', כי הם נעזרים בשכינה … ולא יתכן להם דמיון שואל חכמתם הרחבה שהיא ירושה להם, והטבעית, והנקנית, מפני שאמרו שעל הסנהדרין לדעת את כל החכמות, ובמיחוד מאחר שזה מעט שנסתלקה מהם הנבואה או מה שעומד במקומה מבת קול וזולת זה'. ומצד שני הוא מכיר באפשרות של תקנה או מנהג, ותקנה לכאו' היא חובה גמורה לשמוע לה. אולם יל"ע אם בגדר לא תסור או מגדר אחר. נקודה אחרת שיש לבחון בדברי הכוזרי שם היא המקום של המשנה והגמרא שהם וודאי אחרי החורבן, ואפשר להתבונן הרבה בדבריו, ויש לשים לב גם לדבריו שם (ג, סז) על המשנה "שהמעיין בה בעין האמת יראה שבשר ודם לא יוכח לחבר כמותה אם לא בעזר אלוקי", ויש לתהות האם לדעתו לחכמי המשנה היתה סמכות של פסיקה או עיקר המעלה שבמשנה היא הנאמנות בשמירת המסורת.
הצד השני הוא דעת החינוך (עמ' 47 ואילך), האומר שצריך לשמוע גם לחכם שבימינו, וכלשונו (ע' 48): "ובכלל המצוה [ועשית ככל אשר יורוך] הוא לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט – כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו … ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו מבטל עשה זה" וכשהחינוך אומר החכם הגדול, שוב עולה השאלה כיצד יודעים מיהו החכם הגדול, מי הם הגדולים שבדור? האם אנו בודקים את גדלותם התורנית? ואולי את גדלותם המוסדית [ראה להלן הרחבה] וכן כתב עוד להלן (ע' 53) בל"ת דלא תסור "ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולנו בחכמת התורה ושופטנו שבדורנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן ויש להעיר ג"כ הטעם שלו "שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו" למה כוונתו, ובפשטות הוא לשון הרמב"ם והאפשרות שהתורה לא תיעשה כשתי תורות. אולם יש לעיין אם לדעתו כל דברים אלו הם מעיקר המצוות של לא תסור וועשית ככל אשר ניורוך או שהם תוספות על המצוות, הבנה של רוח המצווה וכדומה.
גם לא ברור מהחינוך מה הקריטריון מהו החכם האם זה הוראה לגדול הדור? מהאחרונים, מי שהאריך כדעה זו ומופיע בקובץ שלפנינו הוא ר"ש אבוהב בספר הזכרון [עמ' 68 ואילך), כל שלושה שנתמנו לבי"ד על ישראל (ע' 69), מה הכוונה כל שלושה מהסנהדרין? כל שלושה סמוכין? שממונים על כל ישראל? על חלקם? האם יש ללמוד מדבריו הגדרה מהו כן הבית דין המחייב? מי ממנה את אותו הבית דין? הציבור? הם עצמם? כך גם המהרצ"ח (ע' 75) ואילך נוקט שלא רק סנהדרין שבלשכת הגזית.
כמו כן, יש לעיין האם כוונת החינוך לומר שעל מי שאינו יודע את דברי התורה להישמע לחכמים ולגדולים שבדור, או שהוא מדבר על מי שיודע, תלמיד חכם, שיש לו עמדה בפירוש התורה, ועליו לבטל את דעתו לגדולים שבדור כפי שהיה על חכמים בדורות קודמים לבטל דעתם לבי"ד הגדול שבלשכת הגזית [ומדבריו במצוות אלו יש להוכיח לכאן ולכאן, עיין היטב.]
במידה מסוימת מפורש גם בריטב"א לר"ה (ע' 56) שאומר ואומר אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה וגו', שמפרש שכוונת הגמ' לומר אל תאמר שאל השופט אשר יהיה בימים ההם הוא רק בסנהדרין אלא גם שלא בסנהדרין, אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה. והנה לדעת הריטב"א יש חובה לשמוע לחכמים גם כשאינם בסנהדרין אולם לא התפרש מה הם הגדרים, כל חכם, כל בי"ד או לא. וכמו כן יש לעיין האם הוא מצד המוסד, ולכן אולי דווקא כזמן ר"ג שיש בי"ד ממונה על כל ישראל או בכל גווני.
גם החינוך ובעיקר הריטב"א מקשרים את זה למעשה דר"ג ור' יהושע, אולם הא גופא מהו הגדול שבישראל ועל פי מה הוא נקבע? האם על פי חכמה? על פי המוסד שהוא עומד בראשו? האם ניתן לומר שרבן גמליאל גדול בחכמה מר' יהושע? קשה לקבוע זאת, וקשה גם לדעת כיצד לקבוע זאת, ר"ג קרא לר' יהושע – רבי בחכמה, כמו שדייקו כמה מהפוסקים, למשל, ר' שמואל אבוהב בספר הזכרון (ע' 67) אולם אולי דרך כבוד הוא, מאידך יש להעיר שהפוסקים קובעים גדולה בחכמה בכך שהלכה כאחד לגבי חבירו [לדוג' ר' יוחנן מוגדר כגדול בחכהמ מריש לקיש שהרי הלכה כמותו לגבי ר"ל] כמבואר בש"ך ביו"ד (סו"ס רמב), ולפי זה אולי יש לדון, עיין רדב"ז הלכות תרומות פי"ב ה"ג ודברי ה"ג המצויינות שם בגליון הרמב"ם פרנקל, יש ע"כ אריכות בספרים נוספים, מי היה גדול בחכמה ר"ג או ר' יהושע. מאידך ר"ש אבוהב לקח את דברי המשנה רבי בחכמה, ברצינות, שר' יהושע גדול בחכמה מר"ג, ולפי זה, הסמכות שיש לר"ג ולבית דינו לכאו' היא סמכות של מוסד, ולא סמכות של חכם, בי"ד הממונה על כל ישראל, כל ישראל צריכים לציית לו ואין הולכים אחר גדולת החכמה, ולכאו' זו גם עיקר דרך הסוגיא בר"ה שם, יפתח בדורו וכו'.
בדעת כמה מן הראשונים יש להתבונן:
בדעת הרמב"ם, מחד גיסא הרמב"ם כותב בתחילת הלכות ממרים ש"בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תושבע"פ" ומשמעות הדברים שהסמכות מסורה לבי"ד הגדול שבירושלים דווקא, כאשר הסנהדרין בשלימותה, כך נקט המרגניתא טבא (מופיע בחלק הבא בקובץ, בתוך דברי ר' אלחנן ע' 92-93); וכך במידה מסוימת נקט מהר"י עייאש בלחם יהודה, מופיע בקובץ (ע' 72) אם כי בדבריו יש עוד להתבונן [ראה להלן]. בפשטות כך גם עולים דברי הרמב"ם בהלכה ד – שכאשר היה בי"ד הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל – כי כל מחלוקת אפשר לפשוט. ו"משבטל בי"ד הגדול רבתה מחלוקת בישראל" ואי אפשר להכריע, ובדבר – כפי שנראה בהמשך – נחלקו האחרונים, אולם דבריו בפרק זה משני נקודות אלו לכאו' מורות כן, והרי בזמן המשנה רבו המחלוקות והיינו משום שבטל בי"ד הגדול. מצד שני, כבר תלמידי שמאי והלל נחלקו, אולם האם באמת בי"ד הגדול היה עדיין מוגדר כבי"ד הגדול? האם כשיצאו מלשכת הגזית היה לבי"ד הגדול תוקף של בי"ד הגדול? והרי יצאו מלשכת הגזית ארבעים שנה לפני החורבן, אז אולי זהו זמן תלמידי שמאי והלל? מכל מקום מכלל השערה לא יצאנו.
מצד שני הרמב"ם בספר המצוות [ל"ת שיב (ע' 31) ועשה קעד (ע' 32)] לא מזכיר שבי"ד הגדול צריך להיות בירושלים, בלשכת הגזית אלא אסור לנו לחלוק על בעלי הקבלה ולצאת ממצוותיהם, והנה על מה שבעשה קעד לא הזכיר בי"ד הגדול שבירושלים, אפשר שהוא כמו בהלכה ד' הנזכרת שכל זמן שהיה בי"ד הגדול קיים – לא היתה מחלוקת, אחר החורבן – גדלה המחלוקת, הרי שבי"ד הגדול היינו בירושלים, ועדיין יקשה למה לא הזכיר דבר זה, אולם בל"ת שי"ב לא הזכיר שהוא רק על בי"ד הגדול שבירושלים. אולם מצד שני הרמב"ם כתב בל"ת שם ש"העובר על לאו זה הוא זקן ממרא וחייב חנק", אולם אם נאסרנו משום לא תסור לעבור על דברי בי"ד שביבנה, נמצא שלא רק זקן ממרא עובר בלאו זה. ואילו הרמב"ם היה רוצה לומר עד כמה חומרת העונש היה יכול לומר שבתנאים מסוימים הוא נהר בחנק, אולם הרמב"ם כתב ש"העובר על לאו זה הוא זקן ממרא." ואין לומר שהכוונה שרק כדי להעניש זקן ממרא נאמרו תנאים אלו, שהרי מפורש ברמב"ם שהעובר על לאו זה הוא זקן ממרא, ומשמע שאחר, שאיננו בכלל התנאים הנדרשים בזקן ממרא אינו נחשב עובר על לאו זה. אמנם אפשר שהדברים תלויים בתרגום לשון הרמב"ם מערבית.
דעת הרמב"ן – בהשגות לשורש הראשון (ע' 33), מחד גיסא כותב הרמב"ן כי "העובר על דבי בי"ד הגדול שבדורו [המילה הזו חשובה, ראה עוד להלן] וסומך על דעתו עובר בעשה ולא תעשה הללו" של ועשית ככל אשר יורוך ולא תסור, וראה לשונו המצויינת שם, והעובר על כך וסומך על דעתו הוא זקן ממרא. האם אין עובר על דבריהם שאינו זקן ממרא? ולהלן הוא עוד מסייג את הדברים שבהיות בזמן הסנהדרין חכם הראוי להוראה הסבור שסנהדרין טועים "אין עליו לשמוע דברי חכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו, אלא ינהג חומר לעצמו" עד שיעלה לבי"ד וירצה טענותיו ויידחו דבריו, אולם אפשר למשל שהנקודה האחרונה היא לאו בדווקא וגם כאשר אין סנהדרין יכול החכם הקטן לעלות אל החכם הגדול ולשמוע דבריו, וכן אפשר שאינו רשאי להקל אלא להחמיר. נקודה נוספת היא שהרמב"ן משווה כאן את הנושא שלנו לר' יהושע ששמע לדברי רבן גמליאל כד' הגמ' ר"ה הנזכרים, הרי שלכאו' גם מחוץ לבי"ד הגדול כך הוא הדין ויש חובה לשמוע לבי"ד גם כשאינם בלשכת הגזית, שהרי ר"ג לא היה בלשכת הגזית. בדומה לכך אולי יש ללמוד מדברי הרמב"ן בפירוש התורה (עמ' 42) שאמר שאחר שיש מצווה למנות בי"ד של כ"ג בכל עיר ועיר, הרי ש"הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר … אם נסתפקו בתי דינים של עיירות – יבואו לפני בית דין הגדול של שבט וישאלו, כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא בית דין אחר ממונה על כל שבט ושבט". והנה מחד גיסא יש ללמוד מכאן שחובת הציות היא לשמוע גם לבי"ד שאינם בלשכת הגזית, ודברי הרמב"ן שהעובר על דברי בי"ד הגדול שבדורו הוא זקן ממרא והוא העובד על עשה ולא תעשה אינם בדווקא, אלא גם העובר על דברי כל בי"ד ובי"ד דינו כך. או שמא נאמר שמה שכתב בהשגות העובר על דברי בי"ד הגדול שבדורו היינו משום שבכה"ג הוא על כל ישראל, אולם העובר על דברי בי"ד הגדול של שבט אינו אלא אם הוא מאותו השבט. אמנם היה מקום לומר שאין כאן חובה גמורה לציית להם, אלא יש כאן מבנה עקרוני כדי לסדר את הדברים אולם עשה גמור ולאו גמור נאמר רק על החובה לשמוע לסנהדרין גדולה.
אפשרות אחרת, שאכן יש עשה ולא תעשה גם בשמיעה לבי"ד של שבט אולם מכל מקום יש כאן הגבלה של העשה והל"ת למי שכפוף מצד ההיררכיה, בן שבט נפתלי חייב לשמוע לבי"ד של נפתלי אולם בן שבט אשר אינו חייב לשמוע לבי"ד הגדול של נפתלי ואיננו בודקים האם אותו יהודי משבט אשר חכם מבי"ד הגדול של נפתלי או פחות מהם בחכמתו. ההקשר של העשה והלא תעשה נותר המוסדי ולא החכם או הצדיק.
לאור זאת יש לשוב ולהתבונן במחלוקת נוספת של הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות, עשה קנ"ג (מופיע בקובץ בהרחבה לא צריך לראות הכל לעניינינו, אולם הגבלות של הדפסה), והיא, מי המוסמך לקדש חדשים ולעבר שנים. לדעת הרמב"ם – רק בי"ד הגדול שבא"י ולדעת הרמב"ן כל שלושה סמוכים יכולים לקדש חדשים ולעבר שנים, ואין צורך בדין בי"ד הגדול לכך. הרמב"ן מאריך להשיג על הרמב"ם וטוען שאילו היינו צריכים לבי"ד הגדול, היינו זקוקים דווקא לבי"ד הגדול שבלשכת הגזית, שהמקום גורם ויכולים גם לדון דיני נפשות, וכלשון הרמב"ן ש"מאותה שעה בטלו כל הדינין התלויין בבית דין הגדול" ו"לא היתה סנהדרין נוהגת לאחר החורבן, ואם היו נוהגין בה לא היה בהם דיון בית דין הגדול ולא דין סנהדרין כלל." האם יש דין לא תסור גם בבי"ד שאינו בלשכת הגזית או שגם לענין זה בטלו כל הדינים התלויים בבי"ד הגדול? ומאחר שאין צריכים לבי"ד הגדול שבלשכת הגזית – אין צריכים לבי"ד כלל ודי בשלושה סמוכים. מנין לרמב"ן נקודה זו? בפרט שהוא מכיר בתוקף של בי"ד הגדול לענין שופט שיהיה בימים ההם והוא טוען שר' יהושע היה צריך לציית לר"ג מכוח סמכות זו, וזה כנראה משום שאין צורך לבי"ד הגדול דווקא, אז מדוע יחשוב הרמב"ן שלרמב"ם שצריך דווקא סנהדרין, יצטרכו סנהדרין בלשכת הגזית דווקא עד שמכח הנחות אלו ישיג על הרמב"ם וידחה את דבריו? אולי משום שהרמב"ן מסכים לגמרי שהסמכות של בי"ד הגדול היא סמכות של מוסד וכל מוסד אחראי על מה שתחתיו, לכן, בי"ד הגדול של כל שבט – על השבט, אם עבור קידוש החודש זקוקים לסמכות הממונה על כל ישראל, הרי שהסמכות הממונה על כל ישראל היא זו שבלשכת הגזית, רק שם יש מקום למינוי על כל ישראל. אולם כשאין סנהדרין לדברי הרמב"ן הכוח לקדש ולעבר תלוי ב"גדול שבישראל."
הרמב"ם לעומתו, מותיר את הרשות לקדש חדשים ולעבר שנים ביד בי"ד הגדול שבא"י ואפילו בזמן שאין סמוכין, אולי משום שלדעתו ניתן לסמוך רק לענין אחד וניתן לסמוך גם בזמן הזה, ומאחר שהתורה תלתה את קידוש החודש ועיבור השנה בב"ד שבא"י, נמצא שכל ישראל כפופים לב"ד זה בין ירצו ובין לא – לענין זה [עיין אבני נזר או"ח שיא בהתכתבותו עם הנפש חיה ודבר הרלב"ח.]
מכל מקום אנחנו יכולים ללמוד מכך שלדעת הרמב"ן למבנה של סנהדרין יש צורה מאוד ברורה, וכאשר אין סנהדרין, יש סמכות לגדול שבישראל, וכפי הנראה גדול שבישראל היינו גם גדול מצד הנשיאות והשררה. ומשום שגם בכאן יש ענין של מינוי, שהרי קידוש החודש בסוף זקוק למינוי כלשהו, שאל"כ כל שלושה יתחילו לקדש ויתחילו לדון ולהוכיח מי הגדול בחכמה שביניהם שהוא דבר שקשה לשערו. ולכן אפילו שאין כאן סנהדרין, אכתי יש גדול אחד שזכאי לקבוע במה שתלוי במוסד.
מאידך בשאילתות (ע' 45) מפורש שמשה שואל את הקב"ה רבש"ע כתבת בתורך וקמת ועלית הרי בזמן שביהמ"ק קיים, בזמן שאין ביהמ"ק קיים מי ישפוט בין עמך ישראל, אמר לו בעלי תורה, דכתיב על פי התורה אשר יורוך, אי איכא תורה – תורה יורוך, אין אנו יודעים מקורו של מדרש זה, ומכל מקום לכאורה אין כוונתו להכרעה בין חכמי תורה אלא שאנשים שאינם חכמים צריכים להישמע להכרעות החכמים בדבר התורה [כפשט הפרשה], ועיין עוד בנצי"ב שם שהחכמים מכריעים על פי הוכחות מדברי התורה. ומכל מקום יש כאן מקום לחובה לשמוע לקול חכמים גם כשאינם בסנהדרין.
דרך ממוצעת בדברי הרמב"ם, היא מה שכתב מהר"י עייאש בספרו לחם יהודה, (עמ' 72 בקובץ אות ב) שבעיקרון דין לא תסור הוא רק בבית דין הגדול, ומכל מקום גם כל מה שנאמר בתלמוד אסור לעבור עליו משום לא תסור, ש"אין חילוק בין צווי התלמוד לצווי בי"ד הגדול, דכבר הסכימו כולם או רובם על אותו ציווי" וכל מה שהסכימו עליו חכמי התלמוד "שהסכימו עליו הם ונתפשטה הסכמתם בכל ישראל, דאז דינם וודאי כדין הסכמת בית דין הגדול". והנה מהר"י עייאש לא הצריך הסכמת בי"ד שבלשכת הגזית, אולם הצריך הסכמת בי"ד הגדול דייקא.
והנה מהר"ם שיק כותב הסבר אחר לחובה לשמוע בקול בי"ד הגדול: הם ראשי ישראל ואפוטרופסים של ישראל, הם נציגי ישראל, ולכן חייבים לשמוע בקולם, ובאמת אם הם מתקנים דבר ולא פשטה התקנה בכל ישראל בטלה התקנה, נמצא שכל שורש כוח הסנהדרין הוא משום שהם מייצגים את כל ישראל, ולכן מטעם זה חייבים לשמוע גם בקול התלמוד משום שהוא כמו כל דבר שנתפשט בכל ישראל והסכימו עליו – שורש החובה לשמוע בקול התלמוד הוא משום שהוא כבי"ד הגדול המוסכם על כל ישראל. וכיון "שכל הנאמר בגמרא הסכימו עליהו כל ישראל הרי הם כבי"ד הגדול שבירושלים, וכל הנאמר בגמ' אית ביה משום לא תסור לכל מר כדאית ליה". אמנם לכאו' יש כאן דמיון גם לדרך מהר"י עייאש, ואולי גם לדרך מהרצ"ח. ועיין עוד בהתעוררות תשובה עוד דרכי ביניים.