המאמר נכתב בזריזות עקב הדד-ליין, אשמח להערות והארות.
כפיה דתית בדורנו
מבוא והצגת הסוגייה
במאמר שלפנינו נסקור את הדעות והטיעונים על אחד הנושאים הנפיצים ביותר בדורנו, והוא כפיה דתית, דהיינו שימוש בכוח ובהשפעה על מנת שהכלל ישמור את מצוות הדת, או שימוש בכוח על השני בכדי שישמור את המצוות, ונושא זה נוגע להרבה מאד ויכוחים ומחלוקות בתוך ומחוץ לציבור החרדי, והוא נוגע לכמה וכמה צמתים בחיינו הציבוריים והפרטיים, בראש ובראשונה השאלה נוגעת להנהגה הפוליטית החרדית, והשאלה היא בעצם הבנת תפקידם וחובתם, האם מחובתם להשתדל מכוח יכולת החקיקה שבידם לנסות ולחוקק כמה שיותר חוקים ותקנות ציבוריות, שיכפו ויגרמו לקיום בפועל של כמה שיותר ממצוות התורה, כגון על תחבורה ציבורית בשבת או חובת הנישואין על פי תורה, שבזה לדוגמא הם משתמשים, ולחילופין ישנם נושאים שבהם הם לא מנסים לחוקק חוקים לפי דעת תורה, ואינם מנסים לכפות את דעתנו דעת תורה על הכלל, ומהם שלא ניתן כלל לחוקק עקב חוסר ברוב בכנסת, ומהם מחוסר רצון, עכ"פ זה הנושא הציבורי מנהיגותי שבו עלינו לנסח את הדעות השונות ואת תפיסת הקובייה השלימה, ואת המעשה שבו אנו חייבים לנסות להציל כמה שיותר בכוח הזרוע של השלטון, ומתי עלינו להימנע מלהפעיל את כוח זה מטעמים שיבוארו להלן בס"ד.
מקום נוסף שאותה ההתלבטות תופסת מקום וכר נרחב לתפיסות ההשקפה והפלונטר בין חובות התורה לתפיסות העולם המודרני, והוא בשדה החינוך התורני ובישיבות הקדושות שבהם יש הבדל גדול בין ישיבה לישיבה, בשאלה ובתפיסה האם הישיבה והמוסד חייבים ויכולים להשתמש בכוח שבידם לכפות התנהגות וקיום חובות הדת, חלק מהישיבות נוקטות בשיטה שאם יש בידם את הכוח והשליטה על תלמידיהם, מצווה וחובה עליהם לנצל את הכוח בכדי לכפות על תלמידיהם את מצוות התורה, ויש כאלו שאף מחמירים בעניין ומפעילים אמצעי מעקב ואכיפה ע"מ לכפות בצורה מושלמת את דעת התורה במקומם, ותפיסה זו נובעת הן מעצם העניין שאם יש בידי את הכוח לכפות על התורה, ההשתמשות בכוח ובהשפעה הוא חלק בשלימות הקיום המעשית של התורה, והן מצד העניין: כמו ששמעתי מראש ישיבה אחד שטען שהיום המקום היחיד שבו התורה היא השלטת והקובעת, ויש לה את כוח השלטון כמו בזמן בית ראשון שמי שחילל שבת נסקל ומי שפרץ גדר נענש ע"י הסנהדרין, וכן מבואר בכמה מקומות בתורה שקיום היהדות הוא ע"י הקמת משטר וממשלה שתנהיג בדרך התורה ותכפה על דרך התורה, "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ" ואנו בדורנו אין לנו לא סנהדרין ולא ממשלת התורה, אך במקום אחד והוא בישיבות הקדושות שם יש משטר הלכה, וכופים על תפילה ושמירת כל דיני התורה ואף על חומרות והנהגות פרישות, וכן מכוח כל התפיסה הכללית על ענין הישיבה שענינו לחנך לתורה ויר"ש…
באותו מקום ביחס למוסדות התורניים יש מקום נוסף שבו הם נדרשים לשאלה ודילמא זו, והוא שבשנים האחרונות כל הורה שרוצה להכניס את בנו או ביתו למוסד חינוכי תורני, נדרש לחתום על הצהרה שהוא אינו מחזיק בשום כלי טכנולוגי פסול שאינו מסונן, או שאר דוגמאות ישנם קהילות שדורשות הצהרה שהנשים במשפחה אינן נוהגות ברכב, או שארי דרישות שהם דורשים מכוח זה שיש להם את היכולת. כמובן שאין הכוונה על דרישות שמיועדות ע"מ לשמור על רמתו הרוחנית והלימודית של המוסד, אלא על דרישות שמגיעים מכוח שיש להם את היכולת לדרוש, וכן בקהילות שבהם כדי להשתייך לקהילה נדרשים תנאים מסוימים וכדומה.
וכמובן גם בבית פנימה, זוהי התלבטות שמלווה כל אחד מאיתנו האם להשתמש בסמכותנו כהורים ומחנכים, כדי לכפות על התנהגות מתאימה ותורנית על ילדינו, או לנסות להעביר את הבחירה אליהם שיבחרו לעצמם את דרכם בחיים, כמובן שלכל אחד יש את נקודת הבחירה, וברור שאבא שיראה את בנו מחלל שבת או אוכל בשר בחלב רחמנא ליצלן, הוא ינצל את כל כוחו והשפעתו בכדי למנוע זאת ממנו, אבל השאלה היא על דברים יותר פחותים כמו הקפדה על זמני לימוד או הגעה לתפילות, האם יש לנו את החובה לנצל את הכוח של הכפייה, או שמא עלינו לתת בידם את הכוח והבחירה.
וכמו"כ יש המון שיח במרחב הציבורי על הרבה התלבטויות ממין זה, ותפסתי כמה מההתלבטויות המצויות והמפורסמות, וננסה במאמר שלפנינו לסקור את הגישות המרכזיות והמובילות ולהציג את תפיסת הקובייה השלימה בס"ד.
א. המודל הפונדמנטליסטי
בבואנו לדון אודות מדוכה זו שאנו מתקשים בה, יש להבין את שני הצדדים שיש כאן בשאלה זו ובהסתעפויותיה, מצד אחד עומדת השקפת התורה הקדושה שברור שרצונה היא שקיום התורה יהיה גם ע"י כפיה, והראיות ברורות שכן דעת התורה, שכך התורה אומרת שכל מחלל שבת דינו בסקילה ועובד ע"ז חייב מיתה, וכך מתוארת בתורה ובחז"ל את זמן המקרא שהיו כופים והורגים את המסית והמדיח לע"ז, והשלטון היה חלק מרכזי בקיום הדת בעם, וראה בלשונו של הרמב"ן בפרשת עקב שמסביר למה התורה מזהירה באופן מיוחד על המשפטים דווקא "ְוהָיָ֣ה עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה", דהיינו השלטון התורתי.
והזכיר את המשפטים האלה להזהיר מאד במשפטים כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצות כלן שלא יחטאו בהן כלל רק במשפטים יעמידו התורה כמו שנאמר בהן (להלן כ"א כ"א) וכל ישראל ישמעו ויראו
מבואר בדבריו שסיבת הדבר שנצרכת כפיה ובי"ד ומערכת אכיפה וענישה, הוא בגלל שבעם גדול יש קושי מובנה לשמור שכל אחד ואחד ישמור על כל אחת ממצוות התורה, ולכן הקימו מערכת שלטונית שתכפה על הפרט את דעת הבורא, והמנגנון הזה עשה את פעולתו עד השבר המודרני . שבו נשתנו סדרי בראשית וניטל הכוח מידי התורה הקדושה, בתהליך ארוך כמו שנרחיב בפרק הבא, אך מכל מקום כשמשתמשים במודל הפונדמנטליסטי אין מקום למחשבה לשינוי, אם אנו רואים בבירור שזהו דעת התורה שיש לכפות על דיני התורה, אז אנו מוכרחים להקים מנגנוני אכיפה כאלו, חילופיים למה שהיה בזמן חז"ל ולפני השבר המודרני, ואין להם שום סנטימנט למציאות העכשווית כיום, שהאדם המודרני זקוק הרבה יותר מפעם להבנה ולחיבור אמיתי, ואדרבה כפייה חיצונית יכולה לגרום לו לעשות מעשה באופן ארעי, אך היא לא בהכרח תיצור הזדהות אמיתית עם הערך שעומד מאחוריו. להפך כאשר האדם המודרני מרגיש שכופים עליו, עצם זה יכול לגרום לו התנגדות ולהרחיק אותו עוד יותר, המציאות נובעת מכך שככל שהאדם נעשה חשוב יותר בעיני עצמו ושולט בבחירותיו, כך קשה יותר להשפיע עליו באמצעות כפייה חיצונית, ולכן כאשר הכפייה נתפסת כאיום על בחירתו האישית, היא עלולה ליצור דווקא התנגדות וריחוק, ואדרבה לגרום לניתוק ושנאה, ואנחנו רואים באמת שהמגזרים שמשתמשים במודל הפונדמנטליסטי ינסו בכל כוחם בכל סוגיה ציבורית לנסות לכפות על דעתם (שהיא דעת תורה לדעתם ), בין אם זה בחוק הגיוס ובין בסוגיות ציבוריות אחרות כגון שמירת שבת במרחב הציבורי, וכן בביתם פנימה ינסו ככל יכולתם לכפות את דיני התורה, וכן בישיבות הקדושות לנסות כמה שיותר לחדש את הדין הראשוני והברור של הכפייה של תורה.
ב. המודל החילוני
תקופת המודרנה (ניתן לשערך אותה לסוף שנות המאה ה-18) שינתה באופן דרסטי את ההתייחסות לכפיה דתית ואמונית, כיון שבמודרנה האדם אינו רואה את עצמו, עוד רק כחלק ממערכת חברתית שבה עליו לקבל את הכללים והאמונות שנקבעו עבורו מגזירת כוח עליון, אלא כאדם עצמאי וחופשי ובעל שיקול דעת, רצון אישי וזכות לבחור את הדרך שלו, שינוי זה יצר לאורך השנים גם שינוים מדיניים וחברתיים, תהליך ארוך שבמהלכו הלכה והצטמצמה הכפייה בענייני אמונה ומצפון, עד להתבססות העקרונות של חופש דת. הסיבה לכך אינה רק שינוי בחוקים, אלא שינוי עמוק בתפיסות על האדם עצמו. כאשר אדם רואה את עצמו כאחראי ובעלים על חייו וכמי שזכאי לבחירה אישית על פעולותיו, כפייה חיצונית נעשית פחות יעילה ויוצרת התנגדות פנימית. לכן המעבר לעולם המודרני אינו רק מעבר פוליטי מחברה כופה לחברה חופשית יותר, אלא מעבר מתפיסה שבה הסמכות העליונה והחיצונית מחליטה וקובעת עבור האדם, לתפיסה שבה האדם עצמו נעשה גורם העיקרי בקביעת הרצונות בחייו, וקצת נסביר את התהליך, איך המודרנה נטלה את הכוח מהדת, (להבדיל אא"ה גם מהכנסייה), והעבירה את הכוח אך ורק לשלטון החילוני, שכופה רק על דברים חיצוניים ולא על דת ואמונה, וההבנה בדבר הוא, שעד המודרנה התפיסה הכללית הייתה שכוח השלטון נובע מכוחו של הבורא, שנתן את הכוח למלך או לשלטון, וממילא היה מתבקש שהדת תיקח חלק בראש של השלטון ותקבל כוח אכיפה, והמודרנה הביאה את תיאוריית האומנה החברתית, שאותה פיתח וכתב הפילוסוף א ז'אן ז'ק רוסו, שאמרה שקיום השלטון אינו מכוח עליון, אלא מכוח הסכמה חברתית משותפת, להקמת שלטון שיתופי שתשמור על זכויות הפרט ועל הכלל בשותפות, ולכן אין שום זכות למישהו מלבד האדם עצמו או נציגיו בפרלמנט להחליט עבורו ולשלוט עליו, וכך כתב בספרו על האמנה החברתית.
"האדם נולד בן חורין, ובכל מקום כבול הוא באזיקים… הכוח אינו יוצר שום זכות, ואין אדם חייב לציות אלא לסמכות לגיטימית בלבד. מכיוון ששום אדם אינו בעל סמכות טבעית על רעהו, נשארות ההסכמות כבסיס לכל סמכות לגיטימית בין בני אדם"
תפיסה מחודשת זו היא במקום מסוים תפיסתה של כל המודרנה כולה, שאין שום כוח עליון ושמימי שנמצא מלמעלה ומחליט עבורנו, אלא הכול נמצא כאן בארץ, וגם כוח השלטון נובע מכוח האדם הארצי והנמוך, ולכן אין שום זכות לדת לשלוט ולקבל כוח שלטוני בעולם. גישה זו שתפסה תאוצה גרמה לכך שלאט לאט ניטלו מידי הקהילה כל זכויותיהם כאוטונומיה, ובתוכם את כוח השלטון הקהילתי וההכרה המדינתיים בכוח.
את ההשפעה של השיטה ניתן לראות בהמשך, לדוגמא שבשנת 1976 פנה יוהאן קספר לוואטר שהיה תיאולוג שוויצרי ל'משה מנדלסון', ואתגרו עם השאלה הבאה "אם אינך יכול לסתור את הראיות לאמיתות הנצרות, חובה עליך להתנצר". מנדלסון היה יהודי שרצה להשתלב בחברה הגרמנית הנאורה של זמנו ומצד שני לא לוותר על יהדותו, נקלע לבעיה, כל הגנה על יהדותו תיתפס כהתקפה על הנצרות, וכל שתיקה תיתפס ככישלון ונפילה, ולכן לאחר כמה שנים הוציא את ספרו "ירושלים" שבה שלל מכל וכל כפיה ושלטון ע"י הדת, והטיעון היה שיש לחלק בין שני סוגי זכויות, הזכויות מושלמות (perfect rights) זכויות שאפשר לאכוף בכוח, כי הפרה שלהן פוגעת ישירות בזולת, זכויות בלתי מושלמות (imperfect rights) זכויות מוסריות שאין להן היתר כפייה, כי מדובר בתחום שבו הפגיעה, היא רק כלפי האדם עצמו. הוא טען שאמונה ודת שייכות תמיד לקטגוריה השנייה, כל אמצעי כפייה צריך להיות מוטל על ידי המדינה, ואמונה ודת אין שום אמצעי כפייה שיהיה מוצדק. ומכוח זה הוא הוכיח שהחברה המדינית חילונית שהיא מציאות מוכרחת מכוח האמנה החברתית, יכולה וצריכה להחזיק בזכות הכפייה והשלטון, אבל החברה הדתית אינה צריכה כלל את זכות הכפייה, ואינה יכולה להשיגה. כיהודי מאמין הוא לא שלל את המציאות התורנית של אכיפה ע"י בית דין בזמן המקרא, אלא טען שזה רק כשיש מדינה שיש לה את האמנה החברתית, אך בגלות שיש רק את הדת ללא המסגרת המדינית שהיא בעצם האמנה החברתית, אין שום הצדקה מוסרית לכפיה דתית ע"י שלטון הקהילות, ואכן בספרו דורש מנדלסון מהמדינה לנשל את הקהילה היהודית מכוחה להחרים ושאר יכולות האכיפה של הקהילה, נצטט קטע מספרו (מעובד מגרמנית לעברית בתרגום חופשי).
"המדינה נותנת פקודות וכופה, הדת מלמדת ומשכנעת. המדינה מחוקקת חוקים, הדת מצוות. למדינה יש כוח פיזי והיא משתמשת בו בעת הצורך; כוחה של הדת הוא אהבה וחסד. האחת נוטשת את הסרבן ומגרשת אותו; האחרת מקבלת אותו לחיקה ומנסה להדריכו, או לפחות לנחמו… במילה אחת: החברה האזרחית, כאישיות מוסרית, יכולה להחזיק בזכות הכפייה, ואכן קיבלה זכות זו למעשה באמצעות האמנה החברתית. החברה הדתית אינה טוענת לזכות הכפייה, ואינה יכולה להשיגה בשום חוזה אפשרי."
המודרנה לפי מה שאנו רואים בתורתו של מנדלסון ושל ז'אן ז'ק רוסו תופסת שכל העולם היא ארצית בלבד, ואין מקום לסמכות אלוקית בחוקי הארץ, ומזה השתלשל לאחר מכן, כל העקרונות המודרניים של חופש דת ודמוקרטיה והגנה על המיעוטים, והמשתמשים במודל החילוני התשובה לסתירה בין העקרונות המודרניים לתורה, תהיה לצד המודרנה וכל מה שכתוב בתורה לא שייך לזמנינו, הפרופסור ישעיהו ליבוביץ היה אחד ההוגים הישראלים שגם חשב כך ביחס לעמדתנו במדינה ואמר "אנו חייבים אמנם להפעיל את כל אמצעי ההסברה והשכנוע, כדי להחזיר את היחיד לדרך התורה והמצווה, אך אין לנו זכות להפעיל את סמכויות המדינה, על מנת להשפיע על אורח חייו הפרטיים של האזרח", כלומר הוא האמין בדת ורצה לשכנע אנשים באמיתותה, אך טען שלא צריך להיות לדת כוח כפיה, ולדאבוננו ניתן לראות גם בציבור החרדי השמור נטיות כאלו, וטענות שאנו לא צריכים לכפות על תחבורה ציבורית בשבת, או קבלה והכלה של נערים נושרים, כיון שזה הדרך שלהם, (לא כאמצעי לקירובם אלא ככיבוד דרכם השונה), ושאר מרעין בישין של דעות שהשתרבבו למחננו ואינם דרך התורה, וגם יש כאלו המבינים את הסתירה לדברי התורה אך מתרצים זאת שזה לא נוגע כלל לימינו משלל סיבות.
ג. המודל הפרוטסטנטי
המודל הבא שהוא מיועד גם לפתור את הפלונטר בין היהדות למציאות המודרנית, הוא המודל הפרוטסטנטי הלקוח מהעולם הנוצרי, שהמודל טוען שיש לחלק בין המציאות החברתית ציבורית לבין המציאות האישית שלנו כאנשי דת, שבמובן מסוים הוא ניתוק בין לב למוח, בתוכנו בבית תחיה לפי כל כללי הדת, אך בחוץ במרחב הציבורי, שם עלינו לתת את מלא המרחב לערכים הדמוקרטיים, היטיב להגדיר שיטה זו המשכיל המשורר 'יהודה ליב גורדון' בשירו הקיצה עמי "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ", כלומר מודל זה אומר שאין באמת מקום לשלב בין הדת למודרנה, רק הפתרון הוא, ניתוק טוטלי בין המוח ללב, התעלמות אצלנו בלב פנימה שבו אנו חיים לפי אמונתנו הפרטית מהמסקנות המדעיות והמציאות המודרנית, ובחוץ נחיה לפי המציאות העכשווית השלטת שהוא המודרנה והחופש דת, ניתן למצוא את השיטה הזו רבות אך נתמקד בדוגמא אחת של אחד הרבנים הבולטים במגזר הדתי לאומי, והוא מייצג בזאת קבוצה שלימה שבהם (בית הלל), ושמו הרב אליעזר מלמד הי"ו שכתב פחות או יותר בתבנית מודל זה וכך כתב באחד ממאמריו,
"אין בידינו פתרון לדילמות הרבות שנוצרות בעקבות ההתנגשות בין הערכים המסורתיים ובין ערך החירות, אולם מדובר בשתי קבוצות ערכים חשובות"
דעה זו גורמת לו לא להסכים לכפיה דתית במרחב הציבורי-ישראלי שכן שתי קבוצות ערכים חשובות ולכן זה אומר שאנו פנימה כיהודים מאמינים נתנהג כך אבל במרחב נכבד את ערך חופש הדת, וכך הוא כותב "מדינת הלכה אינה מדינה תיאוקרטית כופה, אלא מדינה שבה הצביון היהודי בא לידי ביטוי במרחב הציבורי, (חגים, שבת כיום מנוחה לאומי, זהות יהודית של המדינה), אבל בלי לכפות שמירת מצוות על היחיד ובלי לפגוע בקניינו הפרטי", אנו רואים את סלידתו ובריחתו מלומר שצריך לכפות הלכה במציאות העכשווית, כיון שיש בו הערכה ואמונה בערכים המודרניים, אז הפתרון הוא ניתוק בין ההתנהגות הפרטית למרחב, אך ברור ומובן שמודל זה סותר את הדעת והלוגיקה, וגורמת לאי שלימות פנימית אמיתית אם אף אחת מהדעות, ומנציחה את סיפור הסתירה של השבר בקובייה, ואינה מנסה למצוא את דרך המלך.
ד. המודל הנאמן והקובייה השלימה
ועתה נציג את המודל הנאמן ביחס לשאלה של הכפייה הדתית במדינה ותחילה נפתח בלשונו של מרן החזון איש זי"ע, שדן על ההלכה של 'מורידין ולא מעלין' שגדר הדין הוא שמינים שאינם מאמינים בתורה ועוד סוגי רשעים מותר להורידם לבור על מנת שימותו, וכן אין מעלין אותם מהבור שלא ימותו, ועל דין זה כותב החזון איש כך,
"נראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרים אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, […] אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה: שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת"
מה שכתוב כאן בדברי החזון איש היא המודל הנאמן של הקובייה השלימה, אנו מקבלים בצורה מלאה ומאמינה את דין התורה באשר לכפייה על היהדות, אבל אנו לא עוצמים עיניים מהמציאות העכשווית, אלא אנו מודעים לה ובודקים את מחשבת התורה בהתאם לדין זה בעלי המודל הנאמן מעמיקים בתורה ובמציאות הנגלית לעינינו יחד, ומוצאים את ההגדרה ההלכתית-תורנית הנכונה המכילה מציאות זו יחד עם דרכי התורה מתוך נאמנות לשניהם.