חידת הלילה וצחוק היום
באחד מסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב, המעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, מתאר ר' נחמן כיצד הולכים בן המלך ובן השפחה ביער, ולקראת סוף הלילה הם שומעים קול צחוק גדול, ובן המלך שואל את איש היער:
מה קול החוכא הגדולה הזאת סמוך לבקר. השיב לו [איש היער]: זהו חוכא, שהיום שוחק מן הלילה, שהלילה שואלת את היום: מדוע כשאתה בא אין לי שם. ואזי היום שוחק ועושה חוכא גדולה, ואחר כך נעשה יום. וזהו קול החוכא הנ"ל. ונפלא בעיניו, כי זהו ענין פלא, שהיום שוחק מן הלילה".
אובדן השם מעורר שחוק וגיחוך. השם, הוא הכובד, הרצינות, הדבר הקיים לעצמו. במשך הלילה, דברים רבים צוברים לעצמם שמות, פעולות רבים נעשים, אולם הלילה כלה וחולף, וכשנגמר הלילה, מגיע היום, ואז ללילה אין שם. כל המושגים שהיו בלילה, כל התופעות שעשו לעצמם שם, מאבדים את שמם, ואיבוד השם הזה, כשדבר מאבד את החשיבות שלו, את המקום שלו, הוא מעורר גיחוך, כמו האדם הרציני שחשב שהוא בונה עולמות ומתברר שהוא משחק בנדמה לי.
אשליית המרכזיות האנושית
הלילה. הוא זירת הקיום של האדם בעולם הזה. הערבוביה והחושך שבעולם, הם הבסיס שמאפשר לאדם לפעול, לתכנן וליצור. זהו התחום שבו צמצם הבורא את האור ונתן לאדם את היכולת ליצור ולחדש, לקיים ולהתקיים, והאדם קיים במרחב הזה, יוצר ומחדש תוך תודעה שהוא הנקודה של הקיום, הוא המרכז, בתוך העולם הזה הוא בונה עיר ומגדל וראשו בשמים ורוצה לעשות לעצמו שם. להטביע חותם ולהיות השליט לגורלו. אבל זהו בסיס של משחק. האדם חושב שהוא רואה וחושב שהוא יודע. ויתר על כך, חושב שהוא מבין מה מרכז ומה שוליים ופריפריה, זהו משחק בשלימותו.
אבל הלילה חש שהוא מגיע לקיצו. האדם נעשה מודע למותו בפרט ולמגבלות שלו בכלל. ואז הוא קולט שהוא עומד לאבד את השם. כשהלילה יסתיים, כשהמרחב התחום לו יתכלה, לא יהיה לו יותר שם. לא הוא הסיפור כאן, והלילה שואל את היום, מדוע כשאתה תבוא באמת לא יהיה לי שם? וכי מה שעשיתי אינו חשוב? וכי הקיום שלי אינו נקודת המרכז? הציפייה של האדם לעשות לעצמו שם, ההתייחסות שלו למשחק כאל המציאות המוחלטת עצמה, מעוררת גיחוך גדול לצופה מן הצד, אבל באדם עצמו היא מעוררת חרדה גדולה, חרדת הדין, הרצינות שבה הוא הסתכל על ההוויה היא לא נקודת המבט הרלוונטית, אדרבה, נקודת המבט הזו עומדת לדין ומשפט, בפני השם האמיתי.
הגיחוך המפרק ולידת השמחה
ההתנפצות הזו של הרצינות, היא המקום שבו נולד השחוק. בלשון המקרא, שחוק, משחק ושמחה מחלפים זה עם זה, וזאת משום שהם קשורים זה בזה. המשחק הוא כפל פנים. יש לו חוקי משחק והשחקן כבול אליהם. כבול? לא באמת, אלו הפנים הגלויות מול האמת, היודעת שמשחק הוא זה ואין השחקן כבול אליה כלל. והצחוק, הצחוק נולד תמיד מתוך הפתעה שמנפצת רצינות קודמת. מתי סיפור מצחיק? כשלכל אורכו הוא נתפס כרציני ופתאום מגיע לקראת סופו משפט שהופך את כל הרצינות הזו על ראשה. הצחוק כרוך בהפתעה ושינוי נקודת המבט. השינוי יכול לעורר שני צורות: כשהאדם חי בתוך 'משחק' וחושב שהוא רציני – חשיפת האמת מעוררת גיחוך. אבל הצחוק עשוי גם להוליד שמחה גדולה, כאשר האדם מיואש והמצור סוגר עליו, והפתעה משנה את התמונה נולדת שמחה גדולה. האדם מתייחס לחייו ברצינות, לוקח את האתגרים קשה, רגעי שפל ואכזבה, רגעי דיכאון ותהייה. הוא חווה את עצמו ככישלון, כמי שאין לו עתיד. ואז, נולדת ישועה בהפתעה גמורה, זהו הרגע של לידת הצחוק הגדול, זוג העקרים שכבר התייאש מלהביא ילדים לעולם וראה את עצמו כמי שלא יהיה לו המשך וזכר, ותכנן למי להוריש את הנכסים וכיצד להנציח את שמם, מגלים שבעצם לא שנות עקרות היו כאן אלא שנות המתנה ללידה, כל הכאב נמוג ומתהפך, והמהפך הזה, והתפיסה שהמציאות הקשיחה אינה כה קשיחה אלא מקרית ומשתנית, שהמצור הסוגר אינו באמת מצור סוגר, מולידה את השמחה הגדולה.
העמידה בדין
בראש השנה, קוראים בתורה על לידת יצחק. כי אכן, יום הדין הוא גם יום המעורר צחוק וגיחוך: חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא. ומידת הדין מגחיכה את הרצינות שבקיום האנושי. האדם העומד בדין לחיים ולמוות, מתגלה כמי שסופו לעפר, ציץ נובל וענן כלה, כמוגבל וכחסר שליטה. או אז, כשהאדם מת, כל חייו ומעשיו מתגלים כמשהו חולף וכלה, החשיבות שהוא ייחס להם נמוגה ומתגלית כחסרת חשיבות. כשהמגבלות של האדם מתגלות, התוכניות שלו מתגלות בעירומן. ובכלל, עמידה בדין משמעה שהאדם אינו חשוב לעצמו, הוא נבחן על פי קריטריונים אחר, חיצוני לו שיקבע מי הוא ולמה הוא משמש, הוא אינו מידת כל הדברים, והרצינות התהומית שבה הוא התייחס למי שהוא, מעוררת גיחוך.
האדם, מתייחס לעצמו ברצינות ובכובד ראש, הוא מרכז הקיום, בשבילי נברא העולם, יש לו תוכניות שיקדמו את הציפיות שלו, יש לו יכולות שבהם הוא ישתמש כדי לבצע את התוכניות שמקדמות את הציפיות שלו, וכשמתגלית הסופיות שלו, המוגבלות שלו, ומותו שרובץ מעבר לפינה כאשר החיים ימשיכו הלאה, העמידה האנושית הקשיחה הקודמת מעוררת צחוק וגיחוך גדול.
וכשנשאלת השאלה הזו באמת, וכשנעשה הגיחוך הגדול מהמרכזיות שהלילה תפס לעצמו, אחר כך נעשה יום. נגלה מהו הדבר האמיתי שלו יש שם. המקום הבהיר שבו נשגב ה' לבדו ביום ההוא, וה' אחד ושמו אחד, וכלשון הכתוב ותעש לך שם כיום הזה. זהו יום הדין והמלכות. זהו בעצם "היום" וכדברי הזוהר, שכאשר כתוב ויהי היום, הכוונה לראש השנה.
להיחקק בזכרון הבורא
אבל כאשר המשחק מתגלה ומתעורר הצחוק והגיחוך, אין חובה לעצור ברגע הזה, אפשר להתקדם מההפתעה הזו לשמחה גדולה. כי תכלית הדין אינה לחשוף רק שללילה אין שם, אלא להראות שליום כן איכפת מן הלילה, ואם ללילה אין שם לעצמו, הרי שיש לו מקום ופקידה בנצח האלוקי. חייו אינם חולפים כלא היו. מכל המשחק וההצגה נותר משהו, בתנאי שהוא נאסף אל הזיכרון העליון. כי אכן חיי האדם חולפים ותוכניותיו משתנים ומעשיו מועטים, והחשיבות של האדם עצמו אינה באמת חשובה כשלעצמה כמו שנדמה לאדם, אבל החיים של האדם החולפים ונעלמים, נעלמים מעיני אדם, אבל נזכרים ומשתמרים במקום אחר, בנצח האלוקי. אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם. ותכלית הדין אינה לחשוף את העובדה שללילה אין שם, אלא שליום כן איכפת מן הלילה, ואם ללילה אין שם לעצמו הרי יש לו שם ומקום, פקידה וזכרון בנצח האלוקי. וחייו אינן חולפים כלא היו. מכל המשחק וההצגה האלו נותר משהו. המשהו הזה, תלוי כמובן במידה שבה הוא נאסף אל הזכרון האלקי אל הנצח האלוקי. יש אפשרות לחיי האדם להצטרף לנצח האלוקי ולזכרונו; אכן, לאדם אין שם, אבל הוא יכול לקבל שם אחר, שם אלוקי, כדברי חז"ל שהבורא צירף את שמו לשם ישראל להורות על השמחה והעדינות שיש בחייהם וטהרת ייחוסם, ייחוסו של יצחק, כנגד ישמעאל המצחק בגילוי עריות. לאדם יכול להיות שם גדול, כאשר השם שלו חוסה תחת שם ה'. ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ – זהו שאומרים מגן דוד.
בראש השנה נברא האדם. הפילוסופים (מאריסטו ועד הויזינגה וברגסון) זיהו שמאפייניו הייחודיים של האדם הם הצחוק והמשחק. היכולת לחיות בכפל משמעות ולתפוס את הקלות ואת הגיחוך שבקיומו.
כעת עומדת לאדם הבחירה מה לעשות עם הדין הזה: האם הוא רוצה לעשות לעצמו שם שיכלה עם הלילה? או שהוא רוצה להצטרף לקיום האלוקי? הבחירה לעבור מהשם האנושי להתכללות בשם האלוקי – היא המולידה את השמחה הגדולה. הידיעה שאולי אנו אפסיים, אך אנו נוגעים בדבר הגדול מאיתנו ("רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה'… כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים"), מולידה באדם שמחה נפלאה שאין לעמוד נגדה. כך נוצר המעבר מהבכי אל השמחה. ר' נחמן והחתם סופר רמזו זאת על הפסוק "בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם" – ראשי תיבות בכי"ה. העמידה הקלה של האדם מעוררת חרדה ובכי, אך כאשר יורדים לפרטים ורואים שהם נוגעים "בְּשִׁמְךָ", בשם ה' – מתהפכת הבכייה לגילה. אחר כך נעשה יום.
וכעת יש לאדם את הבחירה מה לעשות עם הדין הזה. האם הוא רוצה לעשות לעצמו שם, שם שיכלה עם כלות הלילה. הלילה סופו למצות עצמו ולאבד את שמו, או שהוא רוצה להצטרף לקיום האלוקי, לקבל שם כשם הגדולים, שם כיום הזה – מגן דוד. והאפשרות לעבור מהשם האנושי להתכללות בשם האלוקי, היא המולידה את השמחה הגדולה – הידיעה שאכן, החיים שלנו אולי רלוונטיים לנו, אבל הם גם רלוונטיים למשהו הרבה יותר גדול מאיתנו, ההפתעה הגדולה שבידיעה כי אחרי כל החשבונות ולה' אלוקיך השמים ושמי השמים, רק באבותיך חשק ה' ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, מולידות באדם שמוכן להצטרף לשם ה' שמחה גדולה ונפלאה. וכך נוצר מעבר גדול מהבכי שהדין מעורר לשמחה גדולה, שמחה של ממש שאין מה שיכול לעמוד נגדה. כפי הרמז שרמזו ר' נחמן והחתם סופר בשמך יגילון כל היום, ראשי תיבות בכי"ה, ואכן העמידה הקלה של האדם ביקום יכולה לעורר חרדה גדולה, ויכולה לעורר בכי גדול. אבל כאשר יורדים לפרטים ורואים שהם נוגעים ל"שמך", והאדם יכול להצטרף לשם ה', מגן דוד, נעשית שמחה גדולה.
שני סוגי צחוק אל מול הסופיות
והדין, פתוח. מול הידיעה הזו שהאדם עשוי למות ולאבד את מיקומו, אפשר להיכתב לאלתר למיתה, והרשעים אומרים אכול ושתה כי מחר נמות. אין משמעות לקיום, אין משמעות לנו עצמנו. לשם מה לחיות, ליצור ולבצע, אם אי אפשר לעשות לנו שם – נאכל ונשתה כי מחר נמות. כשהאדם נשאר רק עם הלילה, התגובה לסופיות היא ייאוש וציניות, כפי שאולי היה מי שמבין משירו של ר' שמואל הנגיד: מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָּם, גַם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם, בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם. לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׁר זָמַם! אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְּהַגְשִׁימָם, וּשְׁמַע שְׁמֵי מָרוֹם בְּהַרְעִימָם. וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם. קוּמָה, שְׁתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְׁתֵה בַכַּד, וּבַלַּיִל וְגַם יוֹמָם!
אולם, כיצד ר' שמואל הנגיד שר את השיר? רבי שמואל הנגיד וודאי שורר את השיר בצורה שונה לגמרי, כדרכם של צדיקים הנכתבים ונחתמים לחיים טובים, וכלשון הכתוב – לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלוקים את מעשיך. האכילה והשתייה בשמחה וטוב לבב יכולים לבוא מתוך עמידה שונה לגמרי, מתוך התודעה שמעשי האדם נרצים לפני ה', הוא מרוצה מהם ומקבל מהם נחת רוח. זו אכילה ושתייה מתוך שמחה הנובעת מהידיעה שהשמחה וטוב הלבב נוגעים לבורא עצמו, ומקורם באיכפתיות הבורא מנבראיו, משום שה' חפץ בטובת ברואיו ושמחתם וליבם הטוב נחקקים בנצח האלוקי, הלב הטוב והשמחה האנושית הם המגע שבין הנצח האינסופי האלוקי ובין ההווה הרגעי החולף.
ומה איתנו?
אם נתבונן על כך במבט אישי, על מה שעברנו השנה, הרי שהשנה יצרנו גם אנו משהו חדש. השנה זכינו להכיר אחד את השני, להכיר אנשים שלא היינו מכירים בלא המפגשים המשותפים שגילו לנו שיש לנו ענין משותף, ואנשים שאולי היינו מכירים דרך שיחות עם אנשים אחרים ואולי אפילו דרך התכתבויות בלא לפגוש פנים אל פנים. וכך ישבנו יחד, למדנו, ליבנו נושאים וביררנו, במסגרת המפגשים שלנו, בהתכתבויות, שיחות אישיות. שוחחנו, עברנו דרך.
היינו יכולים בקלות לראות את ההיכרות שלנו ואת הלימוד המשותף כעוד אפיזודה חולפת. עוד מפגש לימודי, שלא לומר – חברתי, שמתחיל ונגמר, ובסופו של דבר מתפוגג אל תוך הלילה שאוגר לתוכו את כל הדברים הזמניים שמאבדים את שמם ואת מקומם עם הזמן. יכולנו לסיים את הפרק הזה, ולהמשיך כל אחד לדרכו.
ובחרנו אחרת. בחרנו להמשיך את הדרך יחד, לכונן את בית המדרש שלנו, ולהעמיק בלימוד משותף הלאה. הן המפגשים בקורס, הן ההיכרויות האישיות והן הלימוד בבית המדרש, אינן רק התארגנויות חברתייות. בית המדרש הוא מרחב שבו אנו בוחרים שלא להסתפק בקיום שלנו ולא לעשות שם לעצמנו, זהו המקום שאותו אנו מייעדים כדי להצטרף לשם ה'.
כשאנחנו מתכנסים בבית המדרש כדי לברר את רצון ה' ואת תורתו, בכל סוגיא שהיא, בהלכה, באגדה ובמחשבה, אנחנו קושרים את הלימוד ואת החיים כדי לחסות תחת שמו ובכך אנו הופכים את המפגש שלנו ואת הקשר שלנו מכדי אירוע אנושי חולף חסר משמעות ומעורר גיחוך, לכדי משהו שנאסף אל הזכרון האלוקי וחקוק בנצח.
אתגרים עומדים לפני מבקש ה' בדורנו, ואנו נרתמים להוסיף תוספת אור, להביא את נקודת המבט התורנית השלמה, את נקודת המבט של הבורא, לראות את העולם באופן שבו הבורא רואה את העולם, שהעולם נוגע בו והוא איכפתי ממנו. ובכך אנו נעשים לשותפים עם הבורא במעשיו ושותפים במעשה בראשית, בכך אנו זוכים להיחקק בנצח.
ואחר כך נעשה יום.