תשמעו סיפור,
היה זה בתקופה בה מלחמות קרעו את האומות הסלאביות, קרבות בין נסיכים מלכים ורוזנים, גדודים חצו שוב שוב את האדמה החרוכה בנסיון לקבוע את הגבולות השבריריים של מדינותיהם.
ובתוך כל אלו ישנו מצביא בן למשפחת אצולה המפקד על צבאו בלהט הקרבות, תחת פיקודו ישנו חייל יהודי בשם בערק'ה, מעיירה קטנה ולא ידועה. בין פרסות הסוסים ושקשוק החרבות אמונתו יוקדת בליבו, והוא אינו זע כמלוא נימה משמירת התורה והמצוות.
באחד הקרבות הקשים עליהם פיקד המצביא, בעודם מכנסים את הצבא על גבעה קטנה להתכונן למתקפה קריבה, השקיעה יורדת ובערק'ה שלנו טרם הניח תפילין, הוא פונה בבקשה למפקדו לפרוש למספר רגעים להנחת תפילין חטופה ובסיומה לשוב לשדה הקרב.
בפרץ בלתי מוסבר של רצון טוב, המצביא בוחר לאשר זאת, ובערק'ה שלנו זכה להניח את התפילין אותם הניח מידי יום מאז שהתחייב בהנחתם, וזאת בזכותו של אותו המצביא.
בחלוקתה המחודשת של פולין לאחר המלחמה, אותו מפקד מקבל את החלק הראוי למשפחתו, הוא מקים עיירה על גדות הנהר ובה ממקם את טירתו, כשהעיירה נקראת על שמו. אל העיירה הקטנה הגיעו במהלך השנים מספר יהודים, כשמאוחר יותר גם נוסדה בה ישיבה, קרוב לשלוש מאות שנה חלפו מאז אותו המקרה, טירתו של הנסיך מתפוררת, וחרבו מעלה חלודה במוזיאון, אך שמו ממשיך להתנוסס בגאון. לאותו נסיך – מפקד קראו…. קז'ימז' מיר.
וזר כי יקלע לשכונת בית ישראל ימצא את שמו של הנסיך הפולני מתנוסס בגאון על עשרות בתי מדרשות בשכונה ומחוצה לה, ממלכת התורה ומלכי רבנן, שכולם גאים להקראות בשמו.
מה המסר בסיפור הזה? כמה שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה. לא, זה לא מה שבאתי לומר. אולי המסר הוא שפשוט כל השמות של הישיבות והחסידויות הם חתיכת הבל, גם לא.
זהו הרי סיפורם של ניקולאי ויז'ניץ – מושל שהגן על היהודים מפני פרעות, סטפן פוניבז' – הפריץ רב החסד, [ביטוי מעט פרדוקסלי…], קרלין- הפילגש האהובה של הצאר ניקולאי הרביעי, וגרודנא – אישה ליטאית זקנה שלא ידועים עליה פרטים. ויש עוד עשרות כאלו. האם כולם טועים? קוראים לעצמם בשמות חסרי תוכן?. ומה בדבר 'ביאלה צ'רקווע' או 'גורא קאלוויריא', 'ברסלב' או 'קרעטשניף', האם יש משמעות לשם?
מה הרגש אותו נושאים תלמידי פוניבז' ומיר או חסידי גור וויז'ניץ אל אותם שמות עלומים? זהו השם שמגדיר אותם. מזהה אותם יותר מכל.
אך האם מה שמגדיר אותו הוא התוכן שבשם? לא, פוניבז' היא הגדרה, גור היא הגדרה, הגדרה שאינה תלויה בשמה, אלא קשורה לאנשים, לסיפור שלהם, לסיבה בגללה הם בוחרים להיות מוגדרים בשם זה. והגדרה זו היא עוצמתית כל כך עד שאין מקום להסביר אותה, היא עוצמתית כל כך עד שאנשים יזרקו סטנדרים במסגרת המאבק על אותה הגדרה.
ישנם שלושה מיני הגדרות, אך ניתן לומר שהם שלושה שלבים היסטוריים בקביעת הגדרה קבוצתית.
א. אירוע שגורם למשהו מסוים לקבל הגדרה עצמית נבדלת מאחרים.
ב. קביעת שם המגדיר את הדבר לעצמו, ובנייה הגותית נפרדת.
ג. קיומו של הדבר בעצמו כנושא תוכן ייחודי ומגדיר.
וכמו בבניית מותג, שבו אנו שואלים:
א. מה הסיפור שלנו / ההזדמנות העסקית – ששונה מאחרים?
ב. איך מעבירים אותו דרך שם המותג, איך מנסחים אותו וקובעים אותו?
ג. איך ממשיכים להיות נאמנים למיתוג אותו יצרנו?
שלושה אלו, הם המבנה המקיף אותנו כיהודים, שלושה רגלים – זכר ליציאת מצרים.
בחג הפסח התורה מצווה עלינו לספר, לייצר את הסיפור, לחוות אותו, בהקרבת קרבן פסח ואכילת מצה ומרור, לחוות מחדש את לידתו של עם ישראל, להנחיל לבנינו את הסיפור שמאחורי הדברים, איך נוצר המושג המופלא שנקרא עם ישראל, שהובדל מתוך המצרים לקבל הגדרה חדשה.
לאחר מכן אנחנו באים לחג מתן תורתינו, שבו ניתן שם לאותה הגדרה, לא עם ישראל ככל העמים, אלא 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. לא נהיינו לעם בלי סיבה, מעמד יציאת מצריים מתפתח אל תכליתו, – התורה, שמגדירה אותנו. אלו שני שלבים שמחוברים זה בזה, 'אשר בחר בנו מכל העמים- ונתן לנו את תורתו', 'אנוכי ה' אלוקיך- אשר הוצאתיך מארץ מצרים'.
ואז מגיע חג הסוכות, בסוכות לא מספרים, בסוכות חיים.
זהו שלב כל כך מהותי בהגדרה, שאנחנו כבר לא צריכים לספר איך נוצרה ההגדרה, היא קיימת וברורה. 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בצאתם מארץ מצרים'. כבר לא סיפור, אלא ידיעה.
מתי נקבע לחגוג את חג הסוכות? האם קדם לכך מאורע מסוים? לא. וזוהי בדיוק הנקודה, זהו הדבר בעצמו, לחוות את הגדרתו של עם ישראל בצורה הנעלית ביותר, כזאת שלא צריך להסביר מהי, לא צריך לספר עליה לבנינו, היא ידועה.
ההויה הפשוטה, חווית החיים כפי שכבר נוצרה, במותג שכבר קיים, לא צריך לדבר אותו, רואים סוכה – רואים את הסיפור, רואים את המיתוג, וכבר לא צריך לספר, זה ידוע. בתוך מחיצות ה'צילא דמהימנותא'. בצל אותו חמדנו, כעת אנו יושבים.
וכך שמחת חג האביב היא שמחת החידוש, שיש צורך לספר אותו, לספור אותו. שמחת חג השבועות היא שמחת הקציר, ביכורים ממשיים אחוזים סוף סוף. ובחג האסיף כבר יש הכל, הכל קיים. שמחים במה שכבר נגמר – בצאת השנה.
זוהי שמחה אמיתית, שמחת הקיום בעצמו, שמחה שלא מסבירים, פשוט שמחים.
האחיזה באשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקידשנו במצוותיו, לשמוח בכל הטוב שיש לנו, הוא לא סיפור דברים, הנה הוא, תראו ילדים, אנחנו במחיצתו של הקב"ה, לא ביציאת מצריים, לא במתן תורה, עכשיו ממש!!! הגדרנו את עצמינו ביציאה מהבית, ולחוות את חוויית הייחודיות ולשמוח בה.
אותה תחושה שיש למירע'ר יונגלייט, לגרע'ר חסיד, ופוניביז'ער בחור (או בקיצור – פונצ'ר), תחושה של 'זה אני', חוויה שאין לי מה לספר עליה יותר מעצם קיומה, רצון להזדהות איתה, לחסות בצילה. – זו תחושתינו בחג הסוכות, אין סיפורים, פשוט חווים את המציאות שנוצרה. יש סיפור, יש תכלית, וכעת בוא נכנס לתקופה הבאה עלינו לטובה, בה שום חורף כבר לא מרתיע אותנו, כי הכל אצלינו.
שמחת הקיום, שמחת הקיים, זו השמחה הלא נשגבת של החג הזה, אז מה יש להוסיף יותר?
פריילאך יידען, ס'קומט שוין סוכות!!!!!!!!