קווינטוס מטיב את אחיזתו בקשת, ומביט בעמק השומם שתחתיו, האדמה חרושה
מפרסותיהם של הסוסים, חרוכה מאש הקשתים, וספוגה בדם הלוחמים.
העמק מסתיים בתעלה, המים כבר אינם זורמים בה, הכל יבש וצחיח באותו קיץ, ממש
כמו רגשותיהם של הלוחמים שלצידו, אל מול חומותיה הנישאות של ירושלים המביטות
עליהם בבוז.
הוא היה קשת מצטיין, אחד מתוך מאות בלגיון הרומאי, הוא לחם במדבריותיה הצחיחים
של צפון אפריקה ובהרי הגליל, חבריו לצידו מתחלפים, יחסו למוות התעמעם זה מכבר, אך
הוא תמיד היה שם, לחזות בניצחון נוסף של האימפריה הרומית.
המצביא אאורליוס נעמד מול השורות, שריונו נוצץ בקרניים ראשונות של בוקר, והוא
מרעים בקולו, 'למה אנחנו כאן?' הוא שואל.
'למען תפארתה של רומא' עונים הקשתים במקהלה, אאורליוס מחייך, 'מי ייתן והאלים
יחזיקו היום את ידינו בקר…'
חץ יהודי חודר את מפרקתו של המצביא, הוא קורס באחת אל הקרקע החרוכה.
המגינים על החומה צוהלים, הקשתים מגיבים במהירות לקול הפקודה, הצת!!
הם טובלים את קצה הגופרית בשלהבת שתחתם, מרימים את הקשתות, דורכים אותם
בנחישות.
עד שנשמעת הפקודה, שגר!!
מטר של חיצים קורע את שמי הבוקר, על החומה הוא יכול לראות את האש נאחזת בבגדי
המגינים, בזמן שאחרים נמלטים, והם משגרים מטר נוסף של חיצים, כשאליהם מצטרפים
הבליסטראות האימתניות.
פיצוצים וזעקות מבעד לחומה, בעיני רוחו הוא רק יכול לדמיין את ההרס שמבעד לחומה,
אך האבידה שנגרמה ללגיון במיתת אאורליוס היא קשה אף יותר.
העייפות מורגשת בין החיילים, וגם אצל קווינטוס שנתמנה למפקד פלוגת הקשתים תחת
המפקד שנהרג,
חודשים רבים של מצור על העיר ומגיניה מסרבים להיכנע,
בלילות הם מעלים באש את הכלים הכבדים המשמשים לניגוח החומות, בימים הם
ממטירים חיצים ואבנים על חיילי הלגיון,
גם החיצים שקווינטוס ופקודיו יורים אינם מרתיעים אותם, כמו האבדות הרבות הנגרמות
מחמת אותם חיצים, יש כאן חידה בלתי פתורה.
באחד הימים הוא נקרא אל אהלו של המצביא העליון.
קווינטוס מסדר את השריון שעליו, מסרק את שערו, ומסיט את הוילון בכניסה. שם נגלה
לעיניו טיטוס, המצביא העליון, רובץ על הכריות הרקומות, נרות מרצדים לצד הפסלונים
הקטנים, ושקט מדכא שורר באוהל.
'תאמר לי קווינטוס', פונה אליו המצביא, 'למה אנחנו נלחמים?,'
'למען תפארתה של רומא' תשובתו הקבועה מתוך חינוך של שנים.
'כן,' מהנהן טיטוס בעייפות, 'ומהי אותה רומא?'
'רומא היא האור,' עונה קווינטוס כפי שהיה רגיל לענות תמיד, 'כל העמים חיים בחושך'.
'וזה מצדיק את הדם שנשפך בשני הצדדים?' 'ככל שיגדל הכאב, כך יגדל הניצחון.' הוא
אומר ממשש את ידו החבושה,
'אכן.' אומר טיטוס, 'ומה יבוא לאחר מכן? האם רומא כפי שהיא כיום מצדיקה את הניצחון
הזה?, כשאני רואה את הנועזות האינסופית שבשורות היהודים, אני יודע שגם אם ננצח
בקרב, ייתכן ונפסיד במלחמה, להם יש על מה להלחם, ומה איתנו? מחר ייתפסו אנשים
מושחתים את השלטון, ורומא כפי שאנו אוהבים אותה תעלם'.
קווינטוס מעדיף שלא להקשיב, 'אתה עייף גנרל, לא עדיף שנחשוב על זה שוב מחר?' .
'לא' עונה טיטוס, 'הלגיון שלנו צריך סיבה טובה יותר להלחם, תשובה ברורה יותר'.
הוילון מוסט בחופזה על ידי חייל בהול, 'היהודים יצאו מהחומות הם טובחים בנו על ימין
ועל שמאל, המצביא, חיילינו נסוגים לכל עבר'.
קווינטוס מושיט את ידו לכיוון המצביא המתרומם באחת, 'קודם ננצח בקרב' לוחש טיטוס
כשהוא חוגר את חרבו הכבדה, 'אחרת נהפוך למאכל לעוף השמים,,,'
עד לא מזמן לא ידע עירא הצעיר לאחוז בחרב, אך כעת כשהוא עושה זאת הוא מופתע
מיכולותיו, כשבחרב הקצרה שבידו הוא משסף את גרונותיהם של חיילים רומאים לאין מספר,
קבוצת המגינים הקטנה מתקדמת בין שובל הגופות שהותירה, נחושה להתקדם
במהירות האפשרית לכיוון אוהלו של המצביא,
מספר פרשים דוהרים כעת לכיוונם 'הניצחון לרומא,' הם זועקים בבהילות, 'תשמרו על
השורות'.
'הטלת פגיון' לוחש חנינא באזניו, הפגיון שבידו של עירא מסתובב באויר וחותך אותו
בשריקה, ננעץ בפניו של הפרש, הוא נופל לקרקע כשהלהב חוצה את הגולגולת לשניים,
הוא מוציא את חרבו השניה מהנדן, משגר, ופרש נוסף נופל יחד עם סוסו,
עירא מתכופף אל גופה נוספת, שולף ממנה את החרב, כשהוא מרים את עיניו הם
פוגשות רגליים של סוס, וחרבו של הרוכב קרובה מדי את ראשו,
בתנועה מהירה הוא משסף את רגליו הקדמיות של הסוס, הוא קורס מיד, ועירא מגיב
במהירות בהולכה והובאה של החרב על צוואר הפרש הרומאי.
אפקט ההפתעה פג, הקולות הרמים מוכיחים כי המחנה הרומאי קם על רגליו האחוריות
בטרם הספיקו הלוחמים היהודיים לשרוף אותו כפי שרצו,
הם נעצרים לרגע, אך המחזה הנגלה לעיניהם היה מפתיע ומרנין כאחד, החיילים
הרומאים לא קמו לרדוף, הם פשוט נסוגים בבהלה.
'למען ירושלים עיר המקדש', שואג שמעון, הלוחמים היהודיים פותחים בריצה, קוצרים
בחרבם את כל מה שבדרכם,
מאחוריו הוא יכול לראות את עשרות היהודים שיצאו מהעיר ומצטרפים אל המתקפה
הנועזת, פחות מחצי מיל מפריד בינם לבין המחנה, והם מתקדמים במהירות.
עירא מביט לרגע בחיילים הנמלטים, הוא רואה מפקד אחד משתולל ביניהם, מכה בחרבו
לכל עבר, דורש מהם להפסיק את נסיגתם הבהולה, מאוחר יותר הוא ידע שהיה זה טיטוס,
המצביא העליון שטובח בחייליו שלו עצמו, ייקח להם דקות ארוכות כדי לשמוע, בינתיים הוא
ידקור אותם בחרבו למוות ובלבד שלא תספוג האימפריה תבוסה משפילה שכזו.
ואז משום מקום צצו הקשתים, מפקדם פוקד עליהם להסתדר בשורה, היהודים מנסים
לרוץ קדימה אל מחוץ לטווח הקשתות הארוכות, אך מטר החיצים הקטלני כבר החל,
הלוחמים מאחוריו של עירא נפגעים בזה אחר זה והנותרים נסוגים בבהלה, הוא מתכופף,
חץ רומאי שורק לצידו, חץ נוסף ננעץ בליבו של חנינא שעמד מאחוריו, 'עירא!!', הוא זועק,
עירא מביט בבהלה, עיניו פוגשות את מבטו של מפקד הקשתים, והמבט נעוץ בו קרוב
יותר מאי פעם. המבט היה מבולבל מעט, ועירא עושה את מה שעשה תמיד, שולח את החרב
למסע מהיר כברק, היישר אל צווארו של המפקד,
החרב פוגעת בכתף המקועקעת, עירא מקווה שלפחות היד שהורתה על ירי החץ לכיוונו
של חנינא נכרתה, אך מבלי להביט הוא כבר פותח בריצה בעקבות הלוחמים הנסוגים,
הקשתות מכוונות אליו, עשרות חיצים רודפים אותו, אך הוא מזגזג במיומנות, כשקול
פרסות הסוסים כבר קרוב, עירא כבר היה מבעד לשער העיר הנעול, הוא קרס אל הקרקע,
ובכה, לראשונה מזה תקופה ארוכה.
הלוחמים שלצידו מתהללים בגבורה שהפגינו, מישהו שם טפח על גלימתו שנטפה מדם
רומאי, 'תחזקנה ידיך עירא,' הוא לחש, 'מי יתן ויחזק אלוקינו את ידך האוחזת בחרב, למען
יגורשו הרומאים מן הארץ',
מישהו נוסף ניגש אליו, 'גבורתך היא תקוותינו להכניע את הצרים, חזק ואמץ'.
עירא אינו מקשיב, הוא מביט בדם הספוג בגלימתו, מקווה שיש בו גם טיפה אחת מדמו
של חנינא, חנינא אהובו, שגופתו כעת מחוללת בידי הרומאים, באופן המזוויע בו הם עושים
זאת תמיד.
אך האם הוא יילחם כעת לנקום את דמו של חנינא?, מי יהיה שם לנקום את דמו שלו
כשימות בקרב?. חייבת להיות סיבה טובה יותר, שתגרום לו להפסיק להתאבל, ולרצות להיות
חלק ממתקפה נוספת.
קווינטוס ממשש את ידו הפגועה, 'לאלים יש כנראה חוש הומור,,,' אומר מישהו,
קווינטוס נעץ בו מבט מוזר, הלגיון איבד חיילים רבים, ואילולא תושייתו בצירוף הטירוף
של טיטוס היה הלגיון הרומאי המפואר נסוג בנסיגה משפילה וכואבת אל ארצו,
והיהודי ההוא, חסר פחד, עוצמתי יותר מאלפי פלוגות, ברור יותר מאלפי שמשות,
מילותיו של טיטוס מהדהדות במוחו, 'יש להם על מה להילחם', לו כנראה גם אין יד כרגע,
אך אולי בכל זאת יש תקווה.
שמש של צהריים זרחה בחוץ, אך המרתף הירושלמי אליו ירד היה חשוך, בחדר אליו נכנס
היה נר קטן, שהטיל צלליות עמומות, בחדר ישב יוחנן, מפקדם של המגינים, קורא מתוך
מגילה, כנראה ספר ירמיה,,, דמותו של חנינא עלתה אז לנגד עיניו, דמות טהורה, בחור יפה
עינים שנתלש כמוהו מבית המדרש, אל שדה הקרב בו מצא את מותו,
הוא מדמיין את הדמות ההיא, מרוטשת כעת, שמא חרוכה, שמא הוא שוכב שם כעת בין
גופותיהם של הרומאים ובשרו נאכל על ידי חיות השדה, השאלה מתפרצת מבין שיניו, 'תגיד
לי יוחנן, למה אנחנו נלחמים?'
יוחנן מרים את עיניו, נועץ בו מבט ארוך, בתחילה מבין, אך אט אט הוא הופך לרושף,
'תגיד לי אתה עירא, האם בית מקדשינו כבר אינו סיבה מספקת עבורך?!'
'הוא כן,' עירא לא נותר חייב, 'אך האם הוא מצדיק את המלחמה?, את הדם הרב שנשפך
מקרב בני עמנו???, את העובדה ש… חנינא מת עכשיו?'
דמעות עולות בעיניו, אך הוא ממשיך, 'לפני חמש מאות שנה היה לנו בית מקדש, הוא
נחרב, יצאנו לגלות, וחזרנו, בנינו לנו בית, מי ערב לך שהוא לא יחרב?,'
יוחנן מזועזע מהרעיון, אך עירא מפוכח מאי פעם,
'אז נלחם, הרומאים יברחו, ואז יבואו ימים טובים, שבהם הצדוקים יטבחו במי שייוותר
מאיתנו, ישלטו שוב בבית המקדש, ויבואו גם מתיוונים, יבוא גם איזה עבד או ממזר שיהרוג
את כל חכמי ישראל, זהו בית המקדש עבורו אנו נלחמים?,
אני ואתה נמות מאיזה חץ של רומאי או מסיקרתו של סיקריק, ואז הצדוקים ישלטו על
ירושלים ובית המקדש, יהרגו את כל הפרושים, והתורה? מונחת בקרן זווית….
לא לחינם פחד רבן יוחנן בן זכאי מהמלחמה, לא לחינם ביקש 'תן לי יבנה וחכמיה', הוא
לא רצה שחנינא ימות, הוא לא…'
עירא כבר אינו שולט ברגשותיו, את דמות הלוחם הקשוח שסיגל לעצמו מרעידים כעת
הדמעות, והוא נופל אל הקרקע.
'קום בני,' אומר לו יוחנן, 'חנינא היה בנה של אחותי, וגם אותה שיכלתי ברעב הקשה
הזה,,,'
כעת תורו לבכות, כשעירא המתרומם מביט בו בקרירות,
יוחנן מתעשת מיד, 'לא עירא, לא החיים שלי, ולא החיים שלך, לא הם יקרים יותר מבית
המקדש, עמינו נולד בגלל תורתו, בשבילו הוא קיים, בזכותו הוא עומד,
אך איך הוא קיים? בבית המקדש,
בבית חיינו, במקום אשר בחר ה' להיות לו לשמו, המקום אשר מגדיר אותנו יותר מכל,
מבית אנו נלחמים בצדוקים על התורה, אך מחוץ מתרחשת מלחמה חיונית יותר, על
עמנו, על עיר אלוהינו, כי איך תיראה התורה מבלי העבודה?, מבלי גילוי כבוד ה' אשר שוכן
בתוכנו?, מבלי הגדרת קיומנו כפי שהיא בבית הזה?',
יוחנן מושיט לו חרב 'בחרב זו נקבע כי יש אל אחד בקרב הארץ, בחרב זו תישמר שארית
עם אחד המיחדים שמו, חזק ואמץ עירא, למען קדשי עמנו.'
עירא נוטל את החרב מידו, ויוצא מבלי לומר מילה.
קווינטוס יושב בפתח האוהל בשעת צהריים שקטה, ממשש את ידו הפגועה, ואז הוא חש
תחושה מוזרה, תחושה שמישהו מביט בו,
גם מהמרחק הרב הוא לא יכל לטעות, היה זה הנער היהודי מאתמול.
מין שד פנימי שבתוכו שרצה להורות על שיגורם של אלפי בליסטראות לכיוונו של היהודי
החצוף, אך משהו בו מנע זאת.
הכאבים תקפו אותו שוב, הוא עצם את עיניו בעווית, והוא רק חשב על רומא, רומא
המאירה שעבורה הוא נלחם,
האם יימצא בה נער אחד כמו אותו אחד שניצב כעת על החומה?, כזה שמגן על מה
שקדוש ויקר לו?,
כשיצור אויב על רומא, נעריה יחפשו מקום אחר לבלות בו, ורק קווינטוס ימות במוקדם או
במאוחר, למען… כלום.
חודשיים עברו,
כשהוא נזכר בדכדוך ששרר בשנה האחרונה בין חייליו הוא צוחק, כעת הם נלחמים על
המעוזים האחרונים לאחר שהחומות נפרצו, והנצחון קרוב מאי פעם.
קווינטוס כבר מצביא, הוא מוביל את לוחמי הלגיון הצועדים בסך כשהוא רכוב על סוס
אביר, כשמאחוריו במרחק בטוח מזירת הקרב רוכבת פמלייתו של טיטוס ידידו, המצביא
העליון המנצח.
את ירושלים היפה מהסיפורים לא ניתן היה לדמיין גרוע יותר, גופות רקובות פזורות
בסמטאות בינות לאבנים, ובחלל נישא ריח של שריפה, ומוות.
המאחז האחרון, מקדשם של היהודים, קווינטוס מביט בו בזחיחות, פלנגות של לוחמים
צועדות לכיוונו, פלוגות הלגיון סוגרות עליו מכל עבר,
הוא לא יכול שלא להתפעל מהיופי, מהחומות הנישאות, מההיכל הגבוה המצופה שיש
ודומה לגלי הים, מעטרות הזהב הנוצצות בכל פינה, וטיטוס רק רוצה להחריב, הבית הזה הוא
לא עוד בנין יפה, הבית הזה הוא סיבתם של היהודים להמשיך להלחם.
הלוחמים המורעבים מסתערים לעברם מתוך חומות המקדש, מאבק איתנים מתחולל,
חרבו של קווינטוס ננעצת שוב ושוב בעור הצפוד, והוא רק תוהה לעצמו, מנסה להמר על גורל
המלחמה, כשהאש סוף סוף תאחז בקירות הבית.
ואז הוא ראה אותו, הוא רזה מאז ראה אותו לאחרונה, פניו מפוחמות, אך הברק שבעיניים
לא נתן לו לטעות, זה היה הוא,
ועוד לפני שהספיק להגיב הוא חש בעוצמתו של הברזל החד החודר לפניו, מפוצץ את
גולגולתו.
זה היה עירא שהטיל את הפגיון כפי שעשה תמיד, ונמלט אל בין העמודים הנישאים
בעוצמה מגוננת, ומגלה כי הוא נותר כמעט לבד.
טיטוס יורד מעל סוסו, מסביב הכל לוהט, דם נשפך לכל עבר, אך תחת רגליו הוא מגלה
את ידידו הטוב, חרב נעוצה בפניו, והוא מת.
'קווינטוס רעי,' נאם טיטוס לעצמו בעודו מתכופף ללטף את המגן המוזהב, 'מי יתנני
כפרתך אהובי, יקרה לי ידידותך ואהבתך, איש האמת והטוהר, גיבור ואיש מלחמות, אשר לא
חתת מעולם מפני אויב, נפלת בידי בני עוולה בעד תפארתה של רומא, מי ייתן ותהיה רומא
ראויה לכך…'
טיטוס מתרומם, מנגב דמעה סוררת, עולה על סוסו ופוצח בדהירה, היישר אל ההיכל
המפואר.
אם יש מישהו בעולם שמלחמתו צודקת זה יהיה הוא, קווינטוס רצה זאת, הוא ינצח בקרב.
עיניו של יוחנן נעצמות כמעט, 'לך עירא' הוא אומר,
תחתיו שוצפים נחלי דם, גופו מנוקב מחיצים. ועירא בולע את דמעותיו, ורץ, מפלס דרך
בחרבו בינות לחיילים הצוהלים, דמותו הדקה והזריזה ממהרת לחמוק מהם אל מחוץ הר
הבית,
צהלותיהם של הרומאים מחרישות את אזניו, קורעות את ליבו לגזרים. בתנועה זריזה הוא
מזנק על גבו של סוס מזדמן, ופוצח בדהירה בינות לסמטאותיה של ירושלים החרבה, ליבנה.
קולותיהם של הרומאים גוברים, קולות של שמחה וקריאות מלחמה, ואז שקט, וקול אדיר
מרעיד את ההרים,
עירא מסב את מבטו לאחור, ובעיניו הכלות הוא רואה את לשונות האש האכזרית אוחזות
בקירות ההיכל.
הבית, הבית שהיווה את מקור חייו, הבית עבורו הוא נלחם, הפך למאכולת אש. הוא נופל
מעל סוסו בחבטה, קורע את בגדיו לגזרים, מורט את שערו, איייייייייייייייייייייי.
ציוויו האחרון של יוחנן חזק ממנו, הוא מטפס על סוסו בלאות, כעת הוא כלי שבור, והוא
אינו מביט לאחור,
הוא קורע קרע נוסף במה שנותר מבגדיו, נועץ את ציפורניו עמוק בליבו, ניטל בית חיינו,
נשרף הנווה, נפלה בתולת ישראל, איכה שורף, איככה טורף, ידי זדים אחזו בו, ניטלה קרן
עמי, בשריפת בית אלוקינו,
מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה על שבר עמי, על אבדן מולדתי, הכאב גדול
משהוא יכול להכיל, אך הוא דוחק בסוס להמשיך.
כמה שונה היא יבנה מירושלים שהותיר כעת מאחוריו. כרמים ממלאים את כל האופק,
גבעות מוריקות, והשקט, שקט ושלווה.
וירושלים, עיר המקדש?, חרבה כולה, חללים מוטלים ברחובותיה, חללי חרב וחללי רעב,
היתה למאכולת אש, ועיקרה ניטל ממנה, הבית הגדול והקדוש.
בבית המדרש ישבו החכמים ודנו ביניהם בעירנות, בינות לסוכות גפן בעלות ריח משכר,
אך אלו רק מעמיקים את כאבו העז של עירא, הם מביטים בזר ובבגדיו הקרועים, והוא מביט
בהם בכאב, והזעקה מתפרצת מעומק נשמתו, 'שורף בית מקדשינו!!! בכו עמי בכו, כי ניטל
בית חיינו!! אללי, כי נווה שאנן איננו.'
ברגע הכל מתהפך, מלאכי עליון קורעים את בגדיהם מביטים בו בדמעות, בחוסר אמון,
הייתכן?, איכה ישנא הכתם הטוב מאיתנו?, האמנם ניטל?.
רבן גמליאל פניו להבים, קרב אל הנער אשר בא מירושלים, קולות בכי מקיפים כעת את
הכל, 'האם אמת הדבר בני,?' 'אמת' עונה עירא בקול חנוק מדמעות, התנא הקדוש אוחז
בגלימתו וקורס תחתיו מתעלף.
עירא מביט בו, הוא מילא את שליחותו. התודעה מציפה את כל ישותו, בית המקדש
נחרב!!! והוא שוקע בעילפון עמוק.
חצי שנה לאחר מכן, עירא מביט סביבו, שני חכמים יושבים לצידו, שונים את פרקם,
'העושה מאור בתחילה, שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה…'
הוא מביט בהם במבט מזוגג, ואז עולה לנגד עיניו ירושלים, העיר שאותה הכיר, המקדש
שבה, והתמונה שלא תמוש מזכרונו, ההיכל עולה באש, שסביבו העיר החרבה מלאה בחללי
המלחמה. ואיך אנחם?, כשייבנה הבית שוב אז אנחם.
הוא פונה אל התנא שלצידו, פניו בוערות כשהוא מסב אותם, 'מה עם בית המקדש?' הוא
שואל בכאב,
בית המקדש נחרב. התנא נושך שפתיים בכאב, אך מתעשת מייד 'ותורה מה תהא
עליה?',
עירא משפיל את מבטו מפני עיניו היוקדות של התנא, 'תורתינו תורת חיים, היא חיינו
ואורך ימינו על האדמה, כי במה תצדק מלחמתינו משאר גויי הארץ, אם לא מכח זאת התורה.
ועל מה אבדה הארץ, ניצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי
לפניהם. הן אמת כי לבסוף חרב בית מקדשינו, אבל שנו רבותינו 'מיום שחרב בית המקדש
אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד,' בכך יתקיים עמנו הנדכא
והנרדף, בכך יצדק קיומו על פני כל העמים, בכח התורה, תורת הנצח. עמוד ועסוק בה בני,
ובכך יתגדל ויתקדש שמו אחד בעולמו.'
ועירא שוב מהרהר, מלטף את פצעיו שהגלידו, אכן גדול הכאב מנשוא, חרבה ירושלים,
אך למה נלחמנו?, למען עמנו, שלא תאבד שארית יעקב, האחודים בתורתו של מקום,
ועתה נמשיך להלחם, למען תורת הבית, עד ירא אדון ויבנה, את בית עולמים.
וברומא אפרו של טיטוס מפוזר ברוח, שנים ייקחו עד להתפוררותה של הרפובליקה
שאחזה את העולם באגרוף ברזל, וכשזה יקרה, לא יהיה מי שיבכה על כך, לא יוותר ממנה
מאומה, כי אם ארמונות וקרקסים חרבים שאיש לא יטרח לבנותם.
פסלו של קווינטוס הניצב ברומא מעלה אבק, ואיש לא רואה בו מאומה, איש אינו מצפה
לתחייתו המחודשת.
וצאצאיו של עירא נודדים בדרכים, אוחזים איתם את מגילות התורה שבעל פה, להעבירם
הלאה, לנצח נצחים.
כל עוד לא עזבו את התורה, הם לא עזבו גם את התקווה, לשוב יום אחד אל הארץ
השוממה, ליישבה ולבנות בה את הבית.
מרחק השנים והצרות מעולם לא הרתיע אותם, שאיפתם בם עד עצם היום הזה.
