שבת בראשית

פסוקי הבריאה מסתיימים בתיאור המבט של הבורא על בריאתו, ולאחמ"כ בשביתתו ממלאכתו.

וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת כׇּל אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי עֶ֥רֶב וַֽיְהִי בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃ וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל צְבָאָֽם׃ וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכׇּל מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃

במשמעות הפסוקים ישנה הדגשה גדולה ורבה בחידוש מה שהבורא כילה את מלאכתו, בנימת הפסוקים נשמע שכילוי מלאכת השמיים והארץ הוא חידוש משמעותי, 'ויכולו', 'ויכל', 'וישבות' 'מכל מלאכתו אשר עשה'.

במשמעות הדברים נשמע שמצד המובן מאליו, מלאכת השמיים והארץ מצד טבעה כנבראית אמורה להיבראות עד בלי די, וחידש הבורא את כילוי מלאכת הבריאה, ולאחריה הרי הוא שובת ממלאכתו.

בכדי להבין את רז זה של חידוש כילוי הבריאה, עלינו להתבונן בסוד חידוש הבריאה עצמה.

כנודע¹, קודם האצלת האינסוף אל הבריאה, לא היה חיסרון כלל, שהלוא הוא ית' הרי-הוא נמנע הנמנעות, והרי הוא שלם בתכלית השלימות, אינסוף בתכלית אינסופיותו. וכשעלה ברצונו ית' לברוא בריאה, ליצור עולם כפי שאנו מכירים אותו, ראשית כל ברא הבורא את המצע, את הרקע, והוא החלל הפנוי, החיסרון מן היש המושלם. ובתוך המצע הזה, האציל המאציל העליון את אורו, וברצותו יצר מהם בריאה, ועשה את השמיים ואת הארץ. בל"א, לאחר קיום הריק הבסיסי הקיומי, האציל המאציל מן האור המושלם, בהאצלה מן האינסוף אל הנפרדות, ובהיפרדות האור נעשו השמיים והארץ וכל צבאם, עליונים ותחתונים.

לפי הנ"ל, שורש כל הבריאה הוא החיסרון, או יותר נכון: ההעדר, ואם בפשיטות אנו יודעים שהבריאה נבראה יש מאין, בפנימיות הבריאה היא אין מיש.

השורש היחיד לקיומו של האין הוא רצונו של היש החי בו, רצונו של מחויב המציאות בהעדר המציאות.

לאחר שנברא האין, האציל המאציל את אורו בצמצום רב אל תוך האין הפנוי, והוא-הוא היש הנברא, כפי שאנו מכירים אותו.

לאחר שברא הבורא ית' את האין, וממנו ובו ברא את כל מעשה בראשית, מן הנתפס בעיני הסוף היה, שהאינסוף לא יפסיק את האצלתו אל הבריאה, אלא האצלתו הסופית תימשך ותימשך לאין קץ בתוך הבריאה. בל"א, שהאצלה הסופית של האינסוף תימשך באינסופיות.

באם היה הדבר כך, בעצם, בתוכן הדבר מובע שאין לבריאה קיום עצמי, והרי היא כקשורה בעצמותה להוויתו המתמדת של הבורא, ללא חווית כינון עצמי. וודאי שכלפי חווית האדם הנברא. באם האצלת הבריאה הייתה מתמשכת והולכת, ובכל העת היה הבורא בורא בריאות חדשות, ללא סוף קץ ותכלית, הרי שהבריאה הייתה סופית ללא סוף, היא הייתה מתמשכת והולכת בהוויתו האוחזת של המאציל הנעלה.

ובכך, חפץ הבורא יתעלה בצמצום נוסף, והוא הפסקת האצלה, העמדת הבריאה כסופית מוגמרת. והרי, לאחר שראה הבורא ית' 'את כל אשר עשה והנה טוב מאוד', הרי כלו מעשה השמיים והארץ, 'ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה', הבורא צמצם את פעולותיו לכדי מידה סופית ומוגמרת של בריאה, של יצירה, ולאחמ"כ 'וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה'.

בעצם מה שהבורא ית' רצה לכלות את מעשהו, לצמצם את יצירתו, שורש הדבר נובע מסיום יום השישי בו עומד הבורא ורואה 'את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד', הבורא רואה את המוגבל החסר והסופי, והוא רואה בו טוב, הוא רואה אותו מושלם, והוא חפץ בו כמות שהוא. יתר על-כן, הוא רואה בו בריאה נכונה ומהותנית, הראויה לעמוד כנבראית, בפנ"ע, בריאה בעלת עמידה עצמית משלה, ולכן מסלק הבורא את עצמו מן הבריאה, והרי הוא מכלה את מעשהו, ולאחמ"כ הבורא שובת ונח, ובכך הרי-הוא נותן לבריאה מקום עצמיי משל עצמה, קיום נוכח העומד אל מולו.

חידושו זה של הבורא, החידוש של המנוחה, של הצמצום מן העולם, של נתינת מרחב לבריאה כעומדת בפנ"ע, הוא זה שנותן לאדם ולבריאה בכלל את עמידתה ואת חווית העצמיות הנבדלת שלה.

וכך איתא בבראשית רבה:

רבי חמא פתח (משלי כה, ד): הגו סיגים מכסף וגו', אמר רבי אליעזר בשם רבי יעקב, משל לאמבטי שהיתה מלאה מים, והיו בה שני דיוסקוסים נאים, כל זמן שהיתה מלאה מים לא היתה מלאכת דיוסקוסים נראית, כיון שפסקה ונער המים שבתוכה, נראית מלאכת דיוסקוסים. כך, כל זמן שהיה העולם תהו ובהו, לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם, נראית מלאכת שמים וארץ. (משלי כה, ד): ויצא לצרף כלי, נעשו כלים, הדא הוא דכתיב: ויכלו השמים והארץ וכל צבאם.

הרי, שמעשה הבריאה לא היה ניכר ועומד כשלעצמו עד לשבת. ובשביתת הבורא נעקרה התוהו והבוהו מן העולם, בכך שרצה בו הבורא ית' כמות שהוא, ושבת ממלאכתו².

זוהי שביתתו של הבורא ית'.

שבת יציא"מ

לאחר כריתת הברית עם עם ישראל, אומרת תורתינו:

וְשָׁמְר֥וּ בְנֵי יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ אֶת הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ׃

תפקידו של עם ישראל הוא לתקן עולם במלכות ה', לתקן את העולם להיות דירה בתחתונים, מקום מוכשר להשראת שכינה. יהודי בכל אורחותיו מתקן את העולם בכדי להנכיח את מלכות ה'.

וכל זה עד שבת, בשבת עם ישראל שובת מעבודתו, בשבת אין היהודי חרד ודואג על תיקון המציאות, בשבת היהודי שובת בביתו ומתענג על ה'. והפלא עצום, לאן נעלם כאב המציאות, כל הרצון וההתמסרות של היהודי לתקן את המציאות לאן הוא מתנדף בשבת, איך הוא יכול לישב שליו בשבת בעוד העולם מלא עוולות ורשע, בעוד המציאות נזקקת וזועקת לתיקון.

התורה מציגה את שביתת עם ישראל כעדות לשביתת הקב"ה, כעדות לכך שמעשה השמים והארץ כולם נעשו ע"י ה', ולאחמ"כ ה' שבת וינפש.

האמירה הגלומה בכך שה' שבת לאחר מעשה הבריאה, בעוד שהיא סופית ומוגבלת, היא זאת שמניחה בעצם שחפץ ה' הוא בבריאה כסופית, והבריאה כולה על סך סופיותה מגבלותיה ומגרעותיה קיימת ברצונו של הבורא, ושוכנת בין ידיו.

כשהיהודי שובת בשבת הרי הוא מהוה עדות לכך שהבריאה כולה עומדת בתוך רצון אלוהי שרוצה בה על אף סופיותה, ואשר-על-כן ישנו מימד אמיתי ומהותי בבריאה שעומד כשלעצמו בשלוותיות של שביתת הבורא ונפישתו.

הוא מכיר בכך שהסיפור של הבריאה קיים בלעדיו, שהסיפור של הבריאה קיים ומוצדק כסופי, בכך שהבורא חפץ בו. זוהי הברית שבין עמ"י לבורא. שבת זהו הזמן שבו הקב"ה קורא לעמ"י לבוא לראות את העולם מנקודת המבט של הבורא בשבת, נקודת המבט של הנפישה.

נקודת המבט הזו יכולה לבוא רק מכריתת הברית שבין הבורא האינסופי לאנושי, רק בכך שבורא העולם הופיע בבריאה ביציאת מצרים, וגילה שהבריאה כולה איננה מבדילה ונבדלת מאלוהותו ית'.

בהמשך התגלותו כרת הקב"ה ברית עם עמו, וחפץ עימם בקשר של שותפות בתיקון כל הבריאה כמגלמת את מלכות ה'. מהות עם ישראל הינו פעולת האנושי המוגבל בתוך הסופיות, לגלות יחודו ית'.

הבריאה כמות שהיא במבט הפשוט שלה הרי היא סופית ומוגבלת, משוללת מהאלוקות, ועל היהודי לתקן את העולם שהסופי יגלם ויבטא את האינסופי.

אך בפן העמוק יותר ישנו רובד מנוגד לכך, במבט העמוק יותר, כל סיפור הבריאה הוא הגילוי שחפץ הבורא האינסופי הוא בסופיות, או במילים אחרות, שאינסופיותו של הבורא אינה משוללת מהסוף, שאינסופיותו איננה 'כלואה' בעצמה, באינסופיותה, וחפצו ית' הוא דייקא בסופי. או יותר נכון, מהות גילוי הבריאה הינה היצירה של הסוף לעבר האינסוף, הגילוי שהסופיות איננה מנוגדת לאינסופיות.

בעומק, ישנם שני מבטים מנוגדים ביחס שבין האינסוף לסוף. התפיסה ה'פשוטה' שהסוף מנוגד לאינסוף, והאינסוף שולל את הסוף. והתפיסה הפנימית שהאינסוף אינו משולל מהסוף, ואף הסוף הוא עוד פן וגילוי של האינסופיות.

היהודי במהותו מתקן עולם במלכות שדי, מעמיד את הבריאה מתוקנת במלכות ה', וכל עבודתו הינה להפך את הסופי אל עבר האינסופי, שהנפרדות תעמוד כשפניה אל האיחוד, שהנפרדות מבטאת את היחוד. אך בשבת מתגלה מימד עמוק יותר, המימד שבו הסופיות קיימת כחלק מן פני האינסוף, המקום שבו האינסוף אינו שולל את הסוף, כמות שהוא, המקום שבו הבורא רואה את כל הבריאה, 'והנה טוב מאוד' ³, הוא חפץ בה כמות שהיא, ונופש. המקום שבו הבורא רואה את הבריאה כולה ונותן לה מקום קיום עצמי משלה, ועוצר את האצלתו האינסופית, המהות שבה הבורא 'מזדהה' עם סופיות הבריאה.

במקום הזה, הבורא עומד אל מול הבריאה ו'מזדהה' עימה ללא רצון ותשוקה לתיקונה, הוא מזדהה עימה כמות שהיא, והוא שובת ונופש בה.

לכאורה במקום הזה אין קיום וקשר למקומו ותפקידו של האדם, זהו מקומו של האינסוף ביחס לסוף. אך בבריתו של הקב"ה עם עמו מציב הבורא את השבת כאות לכך שמקור כל הבריאה היא בו, האינסופי. האות מתקיימת בברית שבין הבורא לעמו, ובה בעצם עם ישראל מצטרף ומכיר במקום שבו הבריאה קיימת כשלעצמה כמות-שהיא ללא שאיפת התיקון, המקום שבו יש את ההתענגות על ה' כשלעצמה ללא העבודה להשכין את שכינתו. בשבת עם ישראל מתייחד עם ה', וביחוד אין מקום לתיקון⁴. בשבת ישנה את ההכרה העמוקה שהסוף אינו אלא חלק מאינסופיות האינסוף, ואל מולה הקב"ה ועם ישראל שובתים.

יום שכולו שבת

במציאות שלנו כפי שהיא כיום ישנם את שני הצדדים המנוגדים הללו במציאות, פן העשייה ופן השבת, הבריאה כסוף והבריאה כפן של אינסוף. אך עצם מה שישנו את הניגוד הלזה, עצם מה שבמובן הפשוט הבריאה סופית והיא שוללת את הופעתו של האינסוף, המצב הזה חסר.

בעיקרון, בשבת כל הבריאה מתקיימת כלבושו של ה', כהופעתו וייצוגו של האינסוף, וכל פרט ופרט בבריאה אמור להוות את הופעת ה' וכבודו. אך במציאות שלנו היום אין פני הדברים כך, בעולמינו שלנו סופיות העולם מכחישה את אינסופיות ה', את טובו צדקו וקדושתו. בפועל בעולמינו מידי שבת השבת מתחללת, בכך שהיא מופיעה כדבר נפרד המנוגד אל מציאות ה'. שביתתו של ה' בעולם מקיימת רוע המנוגד אליו. במצב הזה בעצם השבת איננה מהווה את גילוי כבודו של הבורא.

במובן היותר עמוק, עצם מה שאנו תופסים את הבריאה בשני פנים, בפן של סופיותה ובפן של אינסופיותה, עצם דבר זה סותר את גילוי אינסופיותו של ה'. כיום אין שמו של הקב"ה יכול להיראות ולהתבטאות בעולם. ואכן כיום אין השביתה שלימה, כיום העולם נתון בקונפליקט של הבריאה, בקונפליקט שבין הסוף לאינסוף, שבין החול לשבת.

כשהבריאה כולה תעמוד בתיקונה, לאחר שעמ"י יתקן עולם במלכות שדי, כשכל פרט ופרט בבריאה יעמוד בהופעתו אל עבר האינסוף, בהופעתו הנכונה והמתוקנת, בגילוי פני ה', אזי יבוא 'יום שכולו שבת', אז תתגלה מלכות ה' במלוא הופעתה, אזי כל הבריאה תעמוד במלוא קיומה והופעתה העצמית והנבדלת אל מול פני ה'. באותו הזמן 'יפתר' הקונפליקט שבשני צידי המציאות, באותו הזמן הבריאה תהיה עם חוויה עצמית נבדלת אך בתצורתה האלוהית, הבריאה כולה תהיה כלבושו של ה', כמבטאת את קיומו ומהותו של ה'. באותו הזמן אף צד הבריאה הסופי והמוגבל של הבריאה יעמוד בהופעתו אל מול האינסוף, אף בו תתגלה ו'תשתקף' אינסופיותו של הבורא. באותו הזמן יושקו זה לזה שני צידי הפער שבין הסוף לאינסוף. הסוף יהיה סוף שכולו 'משקף' את האינסוף. ואז, ורק אז, תהיה השבת שלימה, רק אז הבריאה כולה תשבות ותבטא את מלכות ה', מלכותו של האינסוף.

ואזי, לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה', אזי יהיה יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. במציאות שבה כבוד ה' גלוי בעולם, וכל הבריאה בתצורתה האלוהית, אזי ישנו אך את ההווה הנצחי, את חיי העולם הבא.

ועתה עומדים אנו כשפנינו אל עבר הבורא, מתוך הסוף אל עבר האינסוף, בהמייה תשוקה וגעגוע, 'לכה דודי נצא השדה', 'פני שבת נקבלה'.

ובמהרה יבוא יום ש'כמשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוהייך'.

הערות שוליים

1. בע"ח שער הכללים שער הראשון פ"ב, וזהו עיקר לשונו שם:

   'דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי' אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא ולא היה לו בחי' ראש ולא בחי' סוף אלא הכל היה אור א' פשוט שוה בהשוואה א' והוא הנק' אור א"ס. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף הא' בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו א"ס בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני מנקודה אמצעית ממש'.

   'והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים ואז המשיך מן אור א"ס קו א' ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא כזה. וראש העליון של הקו נמשך מן הא"ס עצמו ונוגע בו. אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור א"ס ודרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור א"ס למטה. ובמקום החלל ההוא האציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם וקו זה כעין צנור דק א' אשר בו מתפשט ונמשך מימי אור העליון של א"ס אל העולמות אשר במקום האויר והחלל ההוא'. ↩

2. עצם מה שהבריאה מצד עצם טבעה ואופייה הייתה צריכה להימשך עד בלי די, מוזכר בדברי חז"ל (חגיגה יב.) "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו, שנאמר: ״עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו״, והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: ״אני אל שדי״ — אני הוא שאמרתי לעולם די". ↩
3. יעויין בבראשית רבה ט. ↩
4. זו גם הסיבה שגוי ששבת חייב מיתה, משום שלראות את העולם מהמקום האינסופי שלו, משמעותו היא לחוות את העולם מהמקום של הבורא, מהמקום שהוא מושלם ואינו זוקק תיקון. בעיקרון האדם לא יכול לשבות, בעיקרון, שביתתו של האדם משמעותה השלמה עם החסר, עם הרוע, עם אי האינסופיות של הבריאה. אך עם ישראל בשבת, בשל בריתו עם בורא השמיים והארץ האינסופי, עומד בשבת ורואה את האינסופיות הגלומה בבריאה, את טובה של הבריאה כמות-שהיא ללא צורך בתיקון. זוהי נקודת מבט של 'בורא', של אינסוף. וכל כוחו של עמ"י 'להיות' שם בא מכוח הברית והשותפות עם הבורא. אך גוי שמתיימר להיות שם, הרי שהוא או משלים עם הרוע, או מתיימר להיות בורא, ועל כך דינו מיתה. ↩