ראש חודש ותשעה באב נקראים מועד

הגמרא אומרת ״ראש חודש איקרי מועד״. כך כתוב בגמרא. הדין הוא שקרבנות ציבור ושבת דוחים טומאה לומדים את זה מ״מועדו״, שעירי ראשי חודשים גם עליהם נאמר, גם ראש חודש נקרא מועד, ולומדים את זה מהעובדה שהדבר הזה, החידוש הזה שראש חודש נקרא מועד נלמד מראש חודש אב, וזה נלמד מהפסוק ״קרא עליי מועד לשבור בחוריי״. אותו חודש תמוז של שילוח המרגלים עשו אותו 30 יום, יום העיבור גם הוא נקרא ראש חודש, אז הוא נקרא מועד, זאת אומרת קרא עליי מועד לשבור בחוריי, והמועד הזה מדבר על ראש חודש, מכאן שראש חודש נקרא מועד.

הקושי הגדול הוא שהפסוק הזה הוא פסוק שהפוסקים כולם מביאים אותו בנוגע לתשעה באב עצמו, שתשעה באב עצמו נקרא מועד, וזה פשוטו של מקרא קרא עליי מועד לשבור בחוריי. תשעה באב נקרא מועד, ונוהגים בו לדינא כמה דינים של דיני מועד, לא אומרים תחנון בתשעה באב, יום שנקבע לבכי, לקינות, אבל לסליחות כמו יתר התעניות הוא לא נקבע. לא אומרים בו את התפילות שאומרים בתעניות, אומרים קינות משום שזה עניינו של יום, זו הבכייה לדורות. אבל בכל דיני התפילה, תחנון וסליחות את זה לא אומרים כי זה מועד. תשעה באב עצמו נקרא מועד. יוצא שלומדים מכאן שני דברים שנראים שונים זה מזה, חלוקים זה מזה. זה לא אותו דבר.

המכוון באותו קרא עליי מועד זה ראש חודש, ופשוטו של מקרא וכך הוא גם הדין שני הדברים אמת, גם ראש חודש נקרא מועד וזה להלכה וגם תשעה באב נקרא מועד וזה גם להלכה ושניהם נלמדים מאותו הפסוק קרא עליי מועד לשבור בחוריי. זה צריך ביאור.

הלל בראש חודש: מנהג אבותיהם בידיהם

העובדה שראש חודש נקרא מועד הוא נאמר בדווקא בראש חודש אב. ראש חודש אב זהו אותו ראש חודש אב שמגלה לנו שראש חודש בעצם צריך להיקרא מועד. הגמרא אומרת, שבעצם לכאורה צריך היה לומר הלל בראש חודש, זאת אומרת הלל שלם, למה לא אומרים הלל שלם, אומרת הגמרא כי הוא לא התקדש בעשיית מלאכה, הוא נקרא מועד אבל הוא לא קדוש לעשיית מלאכה. המילה קודש, מקרא קודש, כל מקראי קודש, לא מצאנו שזה נאמר על ראש חודש, רק במשנה בזמן קידוש החודש נאמר שראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש מקודש. כך מקדשים את החודש. זה מצוות קידוש החודש, אבל בלשון התורה זה לא נקרא יום קודש, אין בו מקרא קודש. אז מכיוון שהוא לא מקרא קודש אז הלל לא אומרים בו.

הגמרא מספרת שרב איקלע לבבל, כשרב ירד מהארץ והגיע לבבל אז הוא נכנס למקום תפילה והתפלל שם בראש חודש ושמע אותם שהם אומרים הלל, אז כתוב בגמרא שהוא ביקש להפסיק אותם, אבל כשהוא ראה שהם מדלגים ולא אומרים הלל שלם אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם ולא הפסיק אותם. כפי הנראה, כפי שמשמע כפי שמסתבר הדבר הזה היה מנהג בבל ולא מנהג א״י. רב חייא ביקש מרבי, אמר לו בן אחותי יורד לבבל, יורה אמר לו יורה ידין אמר לו ידין, רבי הסמיך אותו, הוא ירד לבבל כאדם גדול, כאדם מוסמך ובא״י הוא לא ראה אף פעם דבר כזה שיגידו הלל בראש חודש. זה היה מנהג עתיק בבבל.

התפיסה הזו שזה כמו מועד צריכה להתחדש דווקא בחו״ל, דווקא בבבל, זה לא מובן. דעת הרמ״א לברך על הלל מדולג דעת הבית יוסף לא לברך.

המועד של ראש חודש: מולד הלבנה וההתחדשות

המועד של ר״ח עניינו מולד הלבנה, הלבנה היא מאור שעל פיו נקבעים החודשים, אין שנים ללבנה ואין חודשים לחמה. הלבנה מתחדשת בכל חודש. המועד של ר״ח זו העובדה הזאת שהלבנה נולדה מחדש, זה המועד של ר״ח. בעומק, זה מנהג זה לא דין. דינים זה מה שחכמים ראו שנכון לעשות כך, מנהגים זה מה שצומח מהעם, כלל ישראל עושה זאת. זה כמובן באישור בית הדין. מנהגים הם צומחים ועולים מכלל ישראל. כלל ישראל עצמו נוהג כך וזה מקבל תוקף של מנהג. אחרי שנוהגים כך וזה נהיה מנהג זה מחייב כמובן אבל התוקף שלו כמנהג נובע מאיתנו, לא ממה שחכמים החליטו שכך צריך להיות הדין, זו תקנה או גזירה. שוב, המועד של ראש חודש זה בגלל חידוש לבנה, בגלל העובדה שהלבנה נולדה. כבר אמרנו הרבה פעמים הפירוש הפשוט בלשון הקודש של המילה מועד, זה משהו שאליו אנחנו הולכים, אליו אנחנו רוצים להגיע, מה שנקרא יעד. איזה סוף של תהליך, סוף של מסע, הילכו שתיים יחדיו בלתי נועדו, נועדו זה החליטו, קבעו נפגשו קודם והחליטו ללכת יחד לאותו המקום. זה היעד וזהו הסוף של דרך מסויימת, או סוף של כל הדרכים כולן. דוגמת בר מינן בית מועד לכל חי שלשם בסוף כולם מגיעים. זה נקרא מועד. המועד של כל המועדים כולם הם נקבעו על התגלויות, יציאת מצרים, מתן תורה, הקמת המשכן, אלה מעלות שאליהם אנחנו עתידים להגיע. מהו המועד שמונח בראש חודש? איזה תכלית של דבר אליו אנחנו רוצים להגיע? בברכת הלבנה אנחנו אומרים את זה, וללבנה אמרה שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן. אנחנו נקראים עמוסי בטן משום שהמולדות זהים. עמוסי בטן זה אלה שעתידים להיוולד, דהיינו שהם עתידים להתחדש כמותה אותם עמוסי בטן, כמו שהלבנה נולדה כך גם אנחנו עתידים להתחדש כמותה. באופן שהמועד המיוחד של ראש חודש, המועד אותו מועד שעליו כמו שאמרנו, זאת נקודת יעד. זה לא נקודת התחלה, זה נקודת סוף דרך, הגענו לאיזשהו יעד. סוף דרך. היעד הוא הלידה, ההתחדשות של הלידה, הלידה מחדש של דבר שהיה וקטן וקטן עד שהוא נעלם, הוא נעלם לגמרי כדי להיוולד מחדש ולהתחיל עוד פעם את הדרך לעלות. אז הלידה מחדש, אותה לידה מחדש היא היעד שאנחנו רוצים לכוון את עצמנו אליו. גם אנחנו מחכים להיוולד מחדש. הגאולה נקראת לידה, כמו שמבואר בהרבה נביאים בעיקר בישעיהו, גם ילדה ציון את בניה, וכן בהרבה פסוקים שמכנים את הגאולה לידה. היעד שלנו זה האפשרות להתחיל מחדש. אפשרות להתחיל מחדש, כבר הזכרנו פה.

אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד: לכי ומעטי את עצמך

הלבנה נתמעטה. נלמד את הגמרא בפנים. בגמרא כתוב כך במסכת חולין בדף ס׳ ב׳. הגמרא מביאה ר׳ שמעון בן פזי רמי, שני פוסקים סותרים, כתיב ויעש את שתי המאורות הגדולים וכתיב ויעש את המאור הגדול ואת המאור הקטן. הלבנה אומרת לבורא אי אפשר לשתי מלכים שישתשמו בכתר אחד, אז הקב״ה עונה לה בתשובה כנראה שהיא צודקת לכי ומעטי את עצמה. הלבנה אומרת אמרתי דבר הגון משמע שאתה מסכים איתי, בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי. זה מו״מ סתום ולא מובן. צריך לנסות קצת להבין, להשתדל.

החמה היא האור בעצמו, היום. הלבנה היא דבר מוכן לקבל, לקלוט את האור. שניהם יחד מאירים אבל אחד מאיר משום שזהו הביטוי שלו עצמו, הוא אור והוא מאיר, זה עניינו של אור. הלבנה היא כשלעצמה היא לא אור, אבל היא ביטלה את עצמה, הפכה את עצמה לכלי, אבל את כל עצמה היא נתנה ומסרה שהיא תהיה כלי שמשמש את האור, שמעביר את האור. בוודאי שאי אפשר להביא כתר לשניהם, מובן שאי אפשר להשוות בין מי שמבטא ומוציא לפועל מעצמו. הלבנה היא כופפה את עצמה, זה לא היא עצמה היא מסרה את עצמה לדבר הזה. החמה עושה את מה שמטבעה, הלבנה היא כולה חידוש. החמה מוציאה לגילוי את טבעה, את עצמה, היא האורה והאורה מאירה ואין בדבר הזה שום מעשה מיוחד, לא קרה כאן. כשהלבנה שמה את עצמה, מוסרת את עצמה להיות כלי למשהו שזה לא היא עצמה, היא עצמה היא עצם חשוך, היא לא אור אבל היא מסרה את עצמה היא נותנת את עצמה, התביעה שלה שהיא תובעת כתר בפני עצמו היא צודקת. האורה של החמה הוא לא חידוש והאור של הלבנה הוא כולו חידוש. האור של החמה הוא מידי דממילא, כך זה, זה טבע הדברים. האור של הלבנה הוא לא בטבע הדברים, זה לא הדברים עצמם, יש כאן משהו נוסף שנעשה כדי שהדבר יתבטא. איך יוצאים ידי חובה בזה שנותנים ללבנה את אותו הכתר של החמה? אלה שני מלכים שמשתמשים בכתר אחד, הם מאורות, אבל זה לא דומה בכלל, המאור הזה אינו דומה למאור הזה. הטענה של הלבנה מדוע לא מבליטים את מה שאני מחדשת, זו טענתה. אמר לה הקב״ה הכתר שלך יכול להתגלות אם תמעטי את עצמך ואז כולם יראו שהאור הזה הוא לא עצמך, להאיר פחות להסתלק מהאור, אז יתברר הכתר שמגיע לך. כאן צריך להבין, נקודת המחלוקת מסתיימת בטענה שהבורא לא מקבל, למה אני צריכה למעט כשאמרתי דבר נכון שהוא נכון מצד עצמו, הדבר הזה הרי נכון מה שאמרתי, ואם הדבר נכון, אז למה אני צריך לקבל את העונש של למעט את עצמי. בגלל שהלבנה היא מאור, מאור מתגלה על ידי שהוא מאיר והמציאות של מאור נגמרת על ידי זה שהאור של המאור הזה נדלק, חל על דברים אחרים, כשההארה מאירה, אז המאור הזה מקיים מוציא לפועל את מציאותו, על ידי שהוא מאיר. הטענה של בורא עולם הייתה את חייבת למעט את עצמך משום שבזה הדבר יתגלה כהארה, זה יתגלה בכוח המאור שלך. שאת לא האור עצמו את מכניסה את עצמך להיות כלי שמשמש את האור הגדול. הלבנה טוענת שהיא מרגישה עוול, למה מענישים אותי אני אמרתי דבר הגון. אבל מכיוון שבורא עולם העמיד אותו כמאור שצריך להאיר על הארץ אז כל מה שצריך להתגלות מהלבנה צריך להאיר החוצה ולכן היא צריכה למעט את עצמה, כי רק כך יתגלה כלפי חוץ כוח המאור המיוחד שיש בה. הלבנה טוענת איך אפשר להשוות בין מי שמאיר מטבעו לבין מי שמצרף על עצמו שעושה את עצמו שמשנה את עצם טבעו ועושה את עצמו כלי לשמש את האורה הגדולה.

המשפיע הגדול והמקבל הגדול: הכתר של תורה בלילות

לכי ומעטי את עצמך ואז כשיגיע היום ויהיה אור הלבנה כאור החמה אז ללבנה באמת יגיע כתר. יסוד הדבר הזה, כל בר דעת יבין. המשפיע הגדול והמקבל הגדול, אלה הם המאורות שהם נתלו ביום הרביעי, המאורות האלה אז יש בהם האחד הוא הכוח המשפיע הגדול והשני הוא המקבל הגדול. כבר מגלים את זה רבותינו, החיבור הזה הצירוף הזה של החמה והלבנה שנתלו ביום הרביעי זו הסיבה שבתולה נישאת ליום הרביעי. זאת הסיבה הפנימית שתקנו חכמים שאישה שנישאת, נישואים ראשונים המצב האידיאילי הוא שנישואין זה פעם אחת ודי, בתולה נישאת ליום רביעי משום שאז הייתה החתונה הגדולה, החיבור של המשפיע הגדול והמקבל הגדול והחיבור ביניהם הוא חיבור שלם.

עוד דוגמה לנישואין זה נישואי מתן תורה, שם בו״ע הוא המשפיע הגדול וכלל ישראל מקבלי התורה גם זה חיבור, גם זה הזיווג הגדול, הלבנה היא הדוגמה בעולם היא הדוגמה העתידית למקבל, למה שנקרא בלשון חכמים לפרצוף מקבל, הכוח, צורת האדם המקבל. ונותן תורה כשהתגלה בסיני נתגלה כזקן מלמד תורה זה צורת האדם המשפיע. אם נבוא לדון למי מגיע כתר, למי באמת מגיע כתר. למתן תורה, אז מקבלי התורה, כלל ישראל, כשהקדמנו נעשה לנשמע אז ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע והכתר הגדול הזה הכתרים הקטנים הם הכתרים של המקבלים של אלו שעשו את עצמם, האופן העמוק ביותר הגבוה ביותר. נגיד את זה במילים שאנחנו אומרים עכשיו אין לך לכי ומעטי את עצמך יותר מנעשה ונשמע. מעטי את עצמך עד אפס עד כמעט כמו להיות, כשאומרים קודם נעשה לנשמע הוא מבטל את עצמו קודם, הוא מבטל א דעתו כולה, הוא לא מנסה אפילו להבין, הוא לא מקבל את זה בבחירה, הוא מקבל את זה ב״לכי ומעטי את עצמך״. אילו אנחנו היינו נשארים בזה ולא היו לוקחים מאיתנו את הכתרים, בחטא העגל התבטל כל ה״לכי ומעטי את עצמך״ אנחנו הגדרנו את עצמנו ״לעשות לנו״, כמו שכתוב בפסוק, כמו שכתוב בפרשה, עד לעשות לנו את ״אלה אלוהי ישראל״ חלילה, זה ההיפך הגמור. אנחנו הגדרנו את עצמנו, אנחנו שמנו את עצמנו במקום המשפיע.

מכאן ואילך, הדין שנפסק להלכה ברמב״ם, בפרק ג׳ מהלכות ת״ת. הרוצה לזכות בכתרה של תורה, אם מישהו רוצה לזכות בכתר תורה, אז הדין הוא שהוא חייב להיזהר בכל לילותיו. דווקא בלילות. שייזהר בכל לילותיו ואל יוציא אחד מהן לבטלה. רק במי שנזהר בכל לילותיו לא להוציא אף אחד מהן לבטלה והוא מתעסק בכל לילותיו בדברי תורה ובדברי חכמה. דברי תורה זה המידות של תורה ודברי חכמה זה הנסתרות של התורה, טעמי תורה, הנגלות גופי הלכות וטעמיהן, הפנים, זה בלשון הרמב״ם כך. מדוע דווקא הלילות מקנים את הזכות בכתר? העסק בתורה בלילה, טבען של דברים הוא כזה, האדם ביום הוא בגודלו הטבעי, בלילה אנחנו במיעוט. אני מדבר על הלילה, לילה אמיתי, לילה שאנחנו לבד וחושך, בלילה צורת האדם ממועטת, זה לא שאנחנו עושים את זה לעצמנו, אבל אנחנו הרבה פחות, המציאות שלנו מתכווצת מאוד, אנחנו קטנים מאוד מאוד אפי׳ בלילה היום אנחנו מתקרבים למקום האמיתי שלנו, לא רואים כלום, לא יודעים, הרבה פחות מד׳ אמות ונמצאים לבד לבד בתוך עולם גדול וההרגשה הטבעית בתוך עולם גדול ועוין אנחנו לא מרגישים בבית, זה לא המקום שלנו. מי שלומד בלילה ומחבר את עצמו לתורה, הפירוש לימוד בלילה זה לא בשעות המסוימות האלה. זה לא עניין למחוגי השעון. מי שלומד בלילה שהלימוד הוא לימוד של לילה, אני לומד מכוחו של הלילה, המציאות של הלילה מחייבת אותי, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. בלילה, ביום נראה לנו שיש לנו על מה לסמוך, בלילה אין לנו על מה לסמוך, אנחנו מסתמכים על אמונה. ביום זה אחרת. מי שרוצה לזכות בכתר, כתר אמיתי, ייזהר בכל לילותיו. הלילה הוא זה שנותן את הכתר. הכתר מגיע רק למי שנותן את עצמו, מצרף את עצמו לאותה המציאות אבל הוא עושה את זה מעצמו. הוא זוכה לכתר של אותה הוויה שהוא מצטרף אליה. אין מי שמגלה את מציאותה של תורה יותר ממי שמתעסק בה בלילות. זאת אומרת, בלילות בזמן שנמצאים במצב של חושך, שאין לנו על מי להישען, אז הוא מוצא את מציאותו בתורה. הוא זה שזוכה לכתר של תורה.

בין המצרים ותשעה באב: הבכייה לדורות ולידת המשיח

אנחנו היום נמצאים בזמנים, בימים שחז״ל קוראים להם ימי בין המצרים. אלה הימים שהנביא קורא להם בפסוק כל רודפיה השיגו בין המצרים, כולם, כל רודפיה, כל מי שהתנכל לה אלו הימים, הם הנקראים בין המצרים, בדיוק כמו שחיה נרדפת נכנסת למלכודת אין לאן לפנות אין לאט להימלט, אנחנו מוקפים, בין המצרים. מצב של נרדפים ממש, כל רודפיה השיגוה בין המצרים, אלו הם הימים שמהם, מתוך הימים האלה, גם צרות שקוראות בזמנים אחרים, מכוחן של הימים אלו הם הימים שמתוכם נפלנו, מהנפילה הראשונה של שבירת לוחות ועד הנפילה השנייה של חטא המרגלים, ובשתי הנפילות האלו בין שתי הנפילות אז כל מי שרוצה אותנו כאן אנחנו חסרי ישע. הפירוש של בין המצרים הכוונה גדר מזה וגדר מזה, בין המצרים שזו חומה של זמן, בזמנים האלה, אותם 22 ימים בין י״ז בתמוז לתשעה באב, מזה ומזה, היינו משבירת הלוחות בי״ז בתמוז עד אותה הבכייה שהביאה לבכייה לדורות, אתם בכיתם בכייה של חינם ואקבע לכם בכייה של דורות, ומאז אנחנו בוכים. והבכייה הזו עצמה באה מכוח שבעה עשר בתמוז, חטא העגל היא ה-ה-חטא שבגללו הפסדנו את קבלת התורה הגבוהה יותר של לוחות ראשונים והיינו זקוקים ללוחות השניים, לימי כפרה וסליחה ותיקון, אבל החטא השני חטא המרגלים, בחטא העגל עוד חזרנו למצב הקודם איכשהו קיבלנו לוחות שניים במקום הלוחות הראשונים, כמובן לא במתכונת היותר גבוהה, אבל בתשעה באב הפסדנו את הכל, שם איבדנו את הכל. שם כל החורבנות, משם כל החורבנות באים, לכן בתשעה באב חרב הבית בראשונה, בשנייה, חרבה ביתר, חרבה התקווה, האפשרות היותר ריאלית שהייתה לנו אחרי החורבנות שהתגלה לנו המשיח, וכך ר׳ עקיבא וכל חכמי דורו היה נראה להם שיש לנו שורש להבין שממנו דרך כוכב יעקב, אבל זה נחרב. כאן צריך להימצא השיא, המקסימום של החורבן, וכאן זה באמת, יום החורבן זה היום המר, היום הרע, מה שהתקיים ביום הזה זה שכאן בורא עולם אמר לנו, ומכוח זה הוא אמר לנו לכי ומעטי את עצמך, זה היה לכי ומעטי את עצמך הגדול ביותר. לכי ומעטי את עצמך, מכוח אותו לכי ומעטי את עצמך בתשעה באב נולד משיח, בעומק הדברים המועד של תשעה באב הוא המועד של ראש חודש, אנחנו הלבנה אנחנו מקבלי התורה, כשביקשנו את הכתר של מקבלי התורה אז לכי ומעטי את עצמך עד שלא תיראי בכלל, מצב שהגמ׳ קוראת לו כ״ד שעתא שהלבנה בכלל לא נראית, היא איננה, אח״כ כעבור יום שלם שהיא איננה שהיא בכלל לא נראית אז היא נולדת מחדש והיא מאור חדש, מאור שכמותו עדיין לא היה, זה כבר מאור חדש לגמרי, העובדה שגוף הלבנה קיים, הגוף הפיזי של הלבנה קיים אבל מכיוון שהלבנה נקראת מאור הקיום האמיתי שלה הוא כמאור אם נשאר גוף פיזי אך הוא לא מאיר אז היא לא קיימת כמאור. מה שנגמר ומתחיל באותו יום זה נקרא תמיד, הגמ׳ אומרת סילק את הישנה שחרית ואת החדשה בין הערביים זה נקרא תמיד, אין למושג זמן פחות מיום, יממה שלמה המאור של הלבנה נעלם, זאת אומרת שהמאור חדל מלהתקיים, הוא איננו. עד שהוא חוזר וניאור, כשהוא חוזר ונולד זה מאור חדש, מאור שעדיין לא היה, יממה שלמה מפסיק פירוש שההארה החדשה היא דבר חדש, דבר שלא קשור לקודם. מה שהיה נגמר ואיננו מה שנולד זה חדש לגמרי. וכך אנחנו יחד עם הלבנה, נולדים מחדש בכל תשעה באב. המיעוט ממשיך וממשיך עד שאנחנו מתעטים עד למיעוט הסופי, אנחנו לא נמצאים, כאילו חדלנו. הגמרא אומרת ״וימת שם משה עבד ה׳״ משה רבינו כתב את כל התורה מתחילתה ועד סופה, איך ייתכן שמשה כותב ״וימת״, אז הגמ׳ שואלת את זה, ויש לגמרא שני תנאים שנחלקו איך מיישבים קושייה זו, אחד אומר שח׳ פסוקים כתב יהושע ואחד אומר שעד כאן משה כתב מכאן ואילך משה כותב בדמע. מהר״ל בגור אריה על אותן פסוקים אם משה רבינו בוכה על עצמו, אז זה כבר לא שקר שהוא כתב וימת, מי שמבכין אותו חשוב כמת, שבעצם הוא כבר איננו. הבכי הוא על מת. נקבעה לנו בכייה לדורות פירוש שאנחנו ממועטים עד כדי לא להיןת, אנחנו בוכים וזה מה שנשאר מאיתנו, בכי. זו תשובה וימת שם משה הכוונה היא זה גם נקרא וימת, זה הגילוי בחיים של המוות, המוות מתגלה דרך זה וכשאנחנו בוכים הבכייה היא בכייה, זה מה שנשאר מאיתנו. בכייה אמיתית לא מאפשרת לראות ולא מאפשרת לדבר. בכייה אמיתית כשאדם בוכה הוא לא מדבר, הוא לא רואה דבר ואין לו ביטוי. גם סומא חשוב כמת וגם הדיבור זה הנפש חיה של האדם, כשאדם בוכה, הבכי האמיתי, בכי אמיתי.

הקב״ה קבע לנו בכייה לדורות וזאת הבכייה, בה אנחנו נמצאים, בליל זה יבכיון בנייך זה הלילה של הבכי הגדול. אחרי ההיעדרות הזאת, אחרי הגמר, הסוף, איך שהגענו לכאן, מכאן מתחיל המולד, מכאן ואילך אנחנו נולדים מחדש, זה המועד.

לעתיד לבוא: אור הלבנה כאור החמה ושני המאורות שווים

המהלך של הלבנה שכביכול הבורא עולם אמר ללבנה אמר תפארת עטרת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה, כל לידה מחדש, היא לידה של מציאות שלא הייתה מקודם, כל לידה היא דבר חדש בעולם, זה המושג לידה. אותו דבר חדש, אותה מציאות חדשה, היא בדרך לזכות בכתר. לכי ומעטי את עצמך. אחרי המעטי את עצמך, אחרי המיעוט של הסתלקות גמורה של כל המציאות הקודמת כל המציאות האישית כל מה ששלנו הכל נעלם, מה שנשאר ממנו זה בכי, מתוך הבכי צריך לצמוח מכאן צומחת לידה חדשה והליכה חדשה לגמרי, שוב, לקראת הקבר, הקבר שמגיע לנו כמו שהוא מגיע ללבנה. הקבר שאנחנו מכוונים את עצמנו מחדש, מחזירים את עצמנו להיות מקבלים אמיתיים. אז את זה אנחנו עושים, אבל אם נעשה את זה נכון ונזכה בקבר הזה ביושר, מזה נולדה הגאולה, המלכות של מלך המשיח, הכתר של מלך המשיח. יש מצב, לעתיד לבוא, מצב שצריך להגיע אליו, המצב הזה נקרא בלשון הגמרא ב״ב ל״ה עתידין צדיקים שייקראו בשמו של הקב״ה, מה זאת אומרת אנחנו נקרא בשמו של הקב״ה, הכוונה כשאור הלבנה כאור החמה כשאור המקבל הוא כאור המשפיע, וכל ההארה של ההשפעה כולה בוקעת מהמקבלים, אז אנחנו יחד שני המאורות הגדולים, שניהם שווים, כל התורה שהיא שמותן של הקב״ה כמו שהוא נקרא בהן כך גם אנחנו ניקרא בהן, כך אנחנו צריכים להבין.

אותה ירידה, המיעוט הזה שהיא מגיעה עד הסוף כדי שנוכל להתחיל משם להתחיל מחדש, הכוונה בקו אחד ברור לגמרי ללכת לקראת המועד של ראש חודש כבר הזכרנו את זה כבר כמה פעמים המועד הוא משום שהלבנה שנולדת בחודש הזה עדיין לא התמעטה, על המאור הזה עדיין לא הייתה גזירה לכי ומעטי את עצמך, ויבוא יום, יהיה ראש חודש שהמולד הזה יעלה ויעלה ולא יפסיק עד שיהיה אור החמה כאור הלבנה. ויבוא תשעה באב שבו אנחנו ניוולד אותה לידה של הכתר, של המלך המשיח, יבוא יום שאנחנו ניוולד עד שכביכול אנחנו ונותן התורה נהיה אנחנו שני המאורות הגדולים, שניהם שווים.

במצב של היום, אז גם יש גילוי לשני המאורות הגדולים ששניהם שווים, פעם אחת, בליקוי חמה מלא, הלבנה מכסה את החמה ושניהן בדיוק באותו גדול, ליקוי חמה מלא הלבנה מכסה את כל ההיקף של החמה, כהיום הזה, המציאות הזו שנקראת שני המאורות הגדולים זה רק כשהלבנה יש בידה, בכוחה להסתיר אבל בשלמות את אור החמה, הגודל של הלבנה מתגלה רק בשלילה. פה בארץ זה מאוד לא שכיח ליקוי חמה מלא, אבל מי שראה אותו, הם שניהם באותו גודל, שני המאורות הגדולים ללמדך שגם המאור הקטן יכול להעפיל עליו לכסות אותו אבל אז הוא בדיוק כמוהו.

ה׳ יעזור לנו, ונזכה להיות המאורות הגדולים בהארה ולא בחשיכה לא להחשיך את האור הגדול, שאנחנו מסוגלים להחשיך את כל האור הגדול אלא שהגאולה שלנו תתגלה באורה שלנו.

מקורות:

איכה א טו

סלה כל אבירי אדני בקרבי קרא עלי מועד לשבר בחורי גת דרך אדני לבתולת בת יהודה:

בבא בתרא טו א

אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן דתני' וימת שם משה עבד ה' אפשר משה (מת) [חי] וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר"י ואמרי לה ר' נחמיה אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כמו שנאמר להלן ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו.

בבא בתרא עה ב

ואמר רבה א"ר יוחנן: עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו.

חולין ס ב

רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים זיל ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

עמוס ג ג

הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו:

פסחים עז א

שעירי ראשי חדשים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הא לא כתיב בהו מועד קא משמע לן דראש חדש איקרי מועד כדאביי דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד לשבר בחורי.

רמב"ם תלמוד תורה ג יג

אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר

תענית כח ב

אמר רבא: זאת אומרת הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (ראשון) של עצרת. ובגולה עשרים ואחד יום, ואלו הן: תשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים הראשונים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת. רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. תנא: יחיד לא יתחיל, ואם התחיל – גומר