'תשעת הימים' ועוד אחד

"משנכנס אב ממעטין בשמחה", כך שנו רבותינו במסכת תענית¹. ההגבלות ההלכתיות ודיני האבלות הנדרשים החל מראש חודש מנחם אב, יצרו את המונח 'תשעת הימים', אלו תשעת ימי האבלות מראש חודש ועד תשעה באב, היום בו נחרב בית המקדש. אלא שביטוי זה אינו מדוייק כל צרכו, מאחר ובאמת אף היום העשירי של חודש אב כלול בימי האבלות. בתלמוד הירושלמי² מסופר כי היו אמוראים שצמו שני ימים רצופים, בתשעה ובעשרה באב. ואם כי להלכה אין עושים כן, מכל מקום מקצת דיני האבלות נוהגים אף בעשירי באב, כפי שנפסק בשולחן ערוך³.

שורש הענין נעוץ במאורעות ההיסטוריים שהתרחשו ביום זה. זה לשון הגמרא במסכת תענית:

"בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי, שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר⁴ 'אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב'. והיינו דאמר רבי יוחנן, אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן, אתחלתא דפורענותא עדיפא".

ובכן, זהו הטעם לכך שיש לנהוג אבלות אף בעשירי באב, כי הלוא שריפת בית אלוקינו אירעה בו ביום. ואף שהתענית נקבעה ליום התחלת הפורענות, עדיין ראוי להתאבל ולהצר על החורבן גם ביום בו היא נמשכה, כשהאש משתוללת במלוא עוזה ומשחיתה את המקום הקדוש.

תאריך החורבן בבית ראשון ושני

אמנם, חידוש מרעיש כותב רבן של ישראל, הגאון הקדוש רבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל בספרו 'אור שמח'⁵. כי הנה דברי הגמרא נסובים אודות חורבן בית ראשון, והמה באים ליישב שני כתובים המכחישים זה את זה אימתי בא נבוזראדן רב טבחים להיכל ה'. אולם כלפי בית שני לא נאמר אלא שנחרב אף הוא בתשעה באב, אך לא שהיה מעשהו כבראשונה. לפיכך טוען האור שמח:

"וכפי הנראה, דרק במקדש ראשון יליף מקראי דנשרף רובו בעשירי, אבל מקדש שני נשרף בתשיעי, ולכן השתא לא קבעו רק על מקדש שני. וכמו דאמרו בגמרא דילן⁶ דבתשעה לחודש הובקעה העיר בבית ראשון, ואפילו כן לא קבעו חכמים עליו תענית רק בי"ז שהובקעה בשני".

כלומר, שכיום אין אנו מתאבלים על חורבן בית ראשון, כי אם על חורבן בית שני. ההיגיון בכך הוא די פשוט: איננו מבקשים אלא שיעמוד הבית על תילו בהר המקודש, ומשכך, הבית הראשון והשני אינם שני בתים שונים שנחרבו. לאחר חורבן בית ראשון התאבלו בני אותו הדור על חורבנו, ועם בניית הבית השני שבו בנים לגבולם וחזרה שמחה למעונה, ובטלה האבלות מאליה. לאחר שנחרב הבית השני, עלינו להתאבל ולקונן ששוב חסרנו את מקום המקדש, ביום בו נלקח מאיתנו באחרונה. אך מה לנו להתאבל על חורבות ירושלים הראשונות אחר שכבר נבנו מחדש?

משל לאדם שפרצה שריפה בביתו, והיתה נפשו עגומה עליו, עד שייסד הטרקלין מחדש ברוב עוז ותפארה. ויהי כמשלוש חדשים שוב הציתה יד אלמונית אש בהיכלו והפכתו לגל אבנים מפוייח. האם שייך לומר שהוא מתאבל על הבית פעמיים? אינו מתאבל אלא על חסרון ביתו, וממילא אין האבל נוגע עתה כי אם מיום שנשתדפה שדהו באחרונה. המשל פשוט מדי עד שהוא כמעט הנמשל בעצמו.

בטרם נשיג על תובנה זו מה שיש להשיג, נבהיר תחילה כיצד מתיישבים דבריו של רבי מאיר שמחה בדברי הגמרא, ממנה עולה לכאורה כי הטעם שנקבעה התענית לתשיעי באב ולא בעשירי, הוא לפי שהתחלת הפורענות עדיפה, ולא מחמת שבית שני נחרב רק בתשיעי ואנו מתאבלים רק עליו. לשאלה זו נדרש רבי מאיר שמחה עצמו, והוא מסביר כי דברי הגמרא נסובים על התענית שנהגו לאחר חורבן בית ראשון, שאף היא נקבעה לתשיעי בהתאם לסברת אתחלתא דפורענותא. ואילו רבי יוחנן נקט שבזמן ההוא היה ראוי לקבוע את התענית בעשירי. אולם בזמן הזה אף הוא מודה שהתאריך היחיד המתאים הוא תשעה באב, היות ובו נחרב בית שני.

התענית בימי בית שני

אלא שכאשר נתבונן בסברא זו, נוכל למצוא בה אי אלו פגמים. ראשית, אם כנים הדברים, הרי שעל כרחנו לומר כי בזמן בית שני לא התענו ישראל ביום תשעה באב. שאם לא כן, נמצא כי עדיין היה מקום להתאבל על בית ראשון, אף על פי שכבר הוקם הבית מחדש. ושוב חזרנו להעיר מדוע לאחר חורבן הבית השני נדחק מקום אבלו של בית ראשון? האם החורבן השני מאפיל על החורבן הראשון?

אלא שאליבא דאמת, הדבר שנוי במחלוקת ראשונים. לדעת ראשונים⁷, בימי בית שני נהפך צום תשעה באב לששון ולשמחה, כפי הנראה מפסוקי זכריה⁸ ומדברי הגמרא במסכת ראש השנה⁹. אולם לדעת הרמב"ם¹⁰ והריטב"א¹¹, אף בזמן שבית המקדש השני היה קיים, היו ישראל מתענים ביום תשעה באב. ברם, בדבריהם אנו מוצאים טעמים שונים לתענית זו, ובהתאם, הדבר משליך על הנידון שלפנינו. לדברי הרמב"ם, סיבת התענית היתה מאחר והוכפלו בו צרות כמתואר במשנה ובגמרא. לדרכו, נוכל לקיים את הסברא הנזכרת שאין צורך להתאבל על החורבן הראשון עצמו. לעומתו, הריטב"א הלך בדרך שונה וכותב כך:

"שהצומות הללו עיקר גזירתן היה על חורבן הראשון כל אחד לענינו כדמפרש ברייתא לקמן, וכשנבנה בית שני אמר הנביא כה אמר ה' [צבאות] צום הרביעי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, כלומר שלא ינהגו בהם רק שיעשו אותם ימים טובים. ומ"מ מדקרי להו נמי לאחר הבנין 'צום' ולא כתיב אשר צמתם כדכתיב בקרא אחרינא¹² [כי] צמתם וספוד [בחמישי], משמע שלא נתבטלו לגמרי ולא נעקרה לגמרי גזירה ראשונה, ואף על פי שהיה ראוי שתעקר כיון שעל בית ראשון נגזרה והרי נבנה. והטעם לפי שהיו יודעין שסוף בית שני זה ליחרב ושיהא גלות זה שאנו בו, ובנין בית שני לא חשיב להו כולי האי דליהוי נגדר הפרץ הראשון, ולפיכך לא עקרו גזירתן לגמרי".

מדברי הריטב"א עולה כי סיבת התענית בזמן בית שני באה בעקבות הידיעה הברורה שאין סופו להתקיים. ועדיין אין בכך טעם מספיק, כי הלוא עתה הבית עומד על מכונו, ומה להם להתאבל על שם העתיד? אלא לפי שהבית השני לא היה חשוב עבורם באותה מידה שהחשיבו את בית ראשון, ואין כאן גדירת פרצותיו. על כן היו מתענים¹³.

דברים אלו מוליכים מיידית אל דברי הגמרא במסכת יומא¹⁴ המונה את ההבדלים בין בית ראשון לבית שני: "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים".

לפי סברא זו, הרי שמעולם לא נפסקה האבלות על בית ראשון, היות וחסרנו כל אלה מאז. ושוב יש לנו לתת לב, מדוע איננו מתאבלים כיום אלא על חורבן בית שני, ולא על חורבן בית ראשון.

סיבת החורבן בשני המקדשות

התשובה שאנו מבקשים להעניק כאן ברובד ההגותי, גורסת כי אכן בהחלט מתאבלים גם בזמננו על חורבן בית ראשון. ועדיין אין בכך סתירה לדברי האור שמח. אדרבה, היא מוסיפה נופך להנחתו ומשלימה את הדברים מהפן הרוחני.

הגמרא במסכת יומא¹⁵ מגלה במה הוגדשה סאתם של ישראל להביא את חורבנם של שני הבתים:

"מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות".

בבית ראשון – חטאים שבין אדם למקום. בבית שני – בין אדם לחבירו.

והנה כפי שהזכרנו, לא הרי בית שני כבית ראשון. בבית ראשון התרחשו ניסים עצומים, וכל כולו צעק 'גילוי שכינה' מכל פינה. בני ישראל ראו וחשו את גדלותו של הבורא ואת אהבתו וקרבתם אליו בחיבה גלויה. ולמרות זאת, הם חטאו כנגדו בעבודה זרה.

צריך לעצום עיניים ולהיכנס לסיטואציה: יהודי יושב בחצר ביתו בירושלים, רוח קרירה מכה בפניו בחוזקה. מרחוק הוא רואה עמוד עשן מתנשא לגובה, אינו זז כמלוא נימה. נס גלוי. כיצד הוא מסוגל ללכת לעבוד אלוהים אחרים? האם גילוי שכינה כל כך נוכח ושקוף אינו משפיע מאומה על נפשו?¹⁶

נראה כי הדברים תלויים זה בזה: כאשר ניסים גלויים מחוץ לדרך הטבע נכנסים לתבנית מסודרת וקבועה, גם כוח היצר הנגדי מקבל מנת בוסטר לא טבעית שאי אפשר להסבירה. וכשם שטען מנשה המלך לרב אשי שזלזל בכבודו¹⁷: "אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי". אילו היית עמנו, היית אוחז בשפת חלוקי ורץ אחריי לעבוד עבודה זרה. עד כדי כך.

אולם בבית שני, ניצוץ האלוקות המחשמל היה חסר. שכינה לא שרתה בבית המקדש, רוח הקודש לא אפפה את הנביאים, ואורים ותומים לא סיפקו מענה לעם הנבוך. ולמרות שלא אירעו ניסים מופלגים בבית המקדש, היו עוסקין בתורה ובמצוות, ואפילו בגמילות חסדים! מן הסתם קול התורה נשמע בכל פינה, היו יארצייטים וסיומים ותפילות רבים והשתפכות הנפש. הנענועים בד' מינים הרקיעו שחקים, הכזית מצה ופסח היו מהודרים לשיטת החזון איש, וגם שרשרת גמ"חים ליוו את עולי הרגל מרגע כניסתם לירושלים ועד צאתם.

אבל כל אחד היה עסוק בלבלוע את השני, לתדרך את העסקנים נגד כל מה שזז, ולא לדבר עם זה שמצביע למפלגה השניה למועצת ניהול העליות לרגל של ירושלים. הפאשקווילים חגגו ברחובות, תמונות של חשודים המסוכנים לציבור נתלו בכל פינה באנונימיות, וזעקת הלבבות השבורים עלתה לשמים והחריבה את בית המקדש.

תיקון שני המישורים בשני הימים

כאשר מבקשים להתאבל על חורבנות בית המקדש – עלינו לטפל בשורש הרע שהצמיח אותם, ולהתאים את דרכי האבל והצער כתיקון לדרדור הרוחני שפקד את עמנו.

הכאב על המצב הנורא ששרר בזמן הבית הראשון, מתעצם עם ההבנה שהלב מסוגל להיות אטום נוכח התגלות כזו מופלאה. שלושת העבירות החמורות ממשיכות להיעשות בכל חצר בית בירושלים, בו בזמן שניסים מוסיפים להתחולל בין כתלי הבית הנישא למעלה מהם, ומכריזות על מרד גלוי בבורא, כביכול אין שום משמעות לכבודו הממלא את העולם.

גם אנחנו, פעמים רבות מתעלמים מהבזקי אור של גילוי אלוקות שהקב"ה שולח אלינו, מפני השכינה שמופיעות בזמנים מקודשים, וגם ביום יום ובשיגרה מכבודו הממלא עולם. הלב כבר עבה וגס, התכסה בשכבות של קרם הגנה לבל יחדרו לקרבו קרני השמש המאירות מזיו שכינתו וימיסו את לב האבן ללב בשר.

תיקון לחטא כזה הוא עבודה פנימית של הכרה בהשגחה העליונה ובאפסיותו של הטבע. כשנחזור להכיר בניסיו של הקב"ה שמתקיימים גם בתוך הטבע, נתקן את חטאי הבית הראשון. תיקון כזה, אינו זוקק עינויים פיזיים. גם אכילה ושתיה, ואפילו תחושת שחרור ותחילת תכנונים לבין הזמנים שמתפרצים בבת אחת בי' אב, אינם משפיעים בהכרח על האבלות של י' אב, יום חורבן בית ראשון. כשאדם מבין ומכיר שה' מנהיג את הטבע, הוא יכול להתאבל ולאכול בו זמנית, ולא תהיה בזה שום סתירה. הטבע אינו מפריע להתגלותו של הבורא, וממילא אין לו שום משמעות.

לעומת זאת, בימי בית שני, עם ישראל חטא בפועל אחד כלפי רעהו. הצער הגשמי, הפיזי והמוחשי שעבר על כל אחד, הוא סיבת החורבן. ולכן, התיקון נדרש גם הוא להתבצע במישור החיצוני והמעשי. כאשר אדם מענה את גופו, הוא חש על בשרו את הצער, והוא יכול להרגיש ולהבין מה עובר על אדם שמצטער. וכמאמר העולם, שהעשיר צריך לטעום מעט טעם של עניות כדי לדעת מה חסר לעני.

כך, על מנת לתקן חטאים בין איש לרעהו, פגיעה שבאה תמיד במגע בין אנשים המתנהל באופן טבעי במרחב החיצוני ולא בעולמו הפנימי של האדם – נדרשת פעולה מעשית אקטיבית, ואי אפשר להסתפק בהתבוננות פנימית. התענית היא הביטוי המעשי של התיקון לחטאים אלו, כאשר האדם חווה את הצער על בשרו ועל נפשו, ולומד להיטיב את דרכיו ולא לגרום לאדם אחר צער דומה.

אמנם, נדרש עוד הסבר קצר, מדוע עד חורבן בית שני התאבלו על חורבן בית ראשון בתענית של עינוי? ובכן, נוכל לשלב כאן את רובד הפשט ולהשיב כך: ודאי שיש להתאבל ולהתענות אף על עצם חורבן הבית הקדוש, ולכן בגלות בבל התענו ישראל בתשעה באב, שבו התחילה הפורענות של שריפת בית המקדש בפועל, ובמקביל ביום עשרה באב אכלו ושתו וביקשו לכפר על החטא בעבודה פנימית. וגם בזמן בית שני, התענו בתשעה באב על פי חלק מהשיטות, מאחר ולא נגדר פרצו של בית ראשון בשלימות. אולם לאחר חורבן בית שני ביום תשעה באב, הרי שעיקר תענית היום היא על חורבן בית שני, הן ברובד הפשט, כי בו נפלה עטרת ראשינו ונחרב בית המקדש בפועל, והן בפן ההגותי, ככפרה ותיקון לחטאים שבין אדם לחבירו.

תשיעי ועשירי בתשרי

לאחר שביררנו כי עשרה ימי אבלות הם בראשו של חודש מנחם אב, כאשר שני הימים האחרונים – התשיעי והעשירי – משמשים כימי כפרה ותיקון לשורש החורבן של שני בתי המקדשות, נפנה לסקור את המקבילה השנתית לחודש זה, הלוא הוא חודש תשרי.

הנה כי כן, חודש תשרי נפתח אף הוא בעשרה ימים הנושאים משמעות מיוחדת, ימים המכונים בפי העם "עשרת ימי תשובה", כי בהם עמלים ישראל לזכך נפשם ולתקן מעשיהם. ובעוד שבחודש אב ימים אלו מסמלים את האבלות, בחודש תשרי אלו הם ימי המלכה והתרוממות.

גם בעשרת הימים הפותחים את חודש תשרי, הוקבע יום אחד לצום ולתענית, זהו יום הכיפורים החל בעשירי לחודש. תפקידו הייחודי של היום התשיעי מפויע בדברי הגמרא במסכת ברכות¹⁸: "כל האוכל בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

על אמרה זו העירו רבים, כי מבין השיטין נשמע כאילו ישנה מצווה להתענות בתשיעי, שעל כן מייחס הכתוב חשיבות למי שאוכל בתשיעי, כאילו התענה בתשיעי. והלוא אין כל מצווה כזו! גם עצם הענין מעורר תמיהה. הכיצד תוכל אכילה דשנה להיחשב כתענית יומיים? מה גם שעל ידי אכילה זו, עינוי הנפש ביום שלאחריו פחות משאילו היה צם יומיים, או אוכל במידה פחות מופרזת.

מעבר לכך, מצוות אכילה ללא הגבלה הינה מצווה לא שגרתית. מצווה שהמהדרים בה ממלאים כריסם כל אותו היום במיני מטעמים, ואף מצינו בגדולי ישראל שהיו אוכלים ברציפות כל היום. עיסוק של יום שלם סביב אוכל, כשמיד למחרת מתנתקים ממנו לחלוטין. הקוטביות הזו דורשת הסבר מעמיק.

מי יכול ומי צריך לאכול

ישנה אמרה חריפה, המיוחסת במקורות שונים לכמה מבתי המדרשות של צדיקי פולין: האוהב ישראל מאפטא, הרבי ר' בונים מפשיסחא, הרבי מקאצק, ואולי נוספים:

"אילו היה בכוחי, הייתי מבטל את כל התעניות, מלבד תשעה באב ויום כיפור; בתשעה באב מי יכול לאכול, ביום כיפור מי צריך לאכול".

ההבדל בין תשעה באב ליום כיפור הוא הגישה השונה: האם ישנו צער מאכילה או התעלות מעל האכילה. בעוד שבתשעה באב צריך ומומלץ להרגיש צער, ביום כיפור אין ענין בכך. המטרה היא שאדם יזדכך וירגיש כמו מלאך, ויקיים בנפשו 'לפני ה' תטהרו', כשהוא עומד בקודש הקדשים ואינו זקוק לשום צורך גשמי.

לכן, יש לבאר, אין יום כיפור מכפר אלא על עבירות שבין אדם למקום¹⁹, משום שהתענית באה מתוך התקרבות לבורא והתרוממות מעל הגשם והטבע. החיבור עם הקב"ה על ידי ההתנתקות מהאוכל ומשאר הצרכים היא מהותו של יום, ועל כן עיצומו של יום מכפר על עבירות שהפגם שלהם הוא פנימי, שורשי. ברגע שהאדם נעלה ואינו צריך כלום, הוא מתקן את עולמו הפנימי. לכן נמחלים עבירות הקשורות בעולמו הפנימי, המאוחד עם השי"ת.

אולם עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. עבירות שמתבצעות ברובד החיצוני והמעשי, אינן יכולות להתכפר בתענית שאין משמעותה צער. בתשעה באב מצטערים כדי לחוש את הצער של האחר, ובכך יש תיקון. ביום כיפור אין צער בתענית, התיקון הוא פנימי, בהתעלות מעל הגשמיות. לא ניתן לכפר על עבירות שבין אדם לחבירו מבלי לעשות פעולות אקטיביות לצורך כך, כמו לרצות את חבירו בפועל, באופן מוחשי.

יום ט' בתשרי מוקדש כולו לאכילה. אין כאן מטרה לזלול ולסבוא, חלילה, ואז לגשת ליום כיפור בקיבה עמוסה עד להתפקע ולחוש מלאכים שבעים ורחוצים. ערב יום כיפור הוא יום של תיקון על חטאים בין אדם לחבירו. כאן דווקא האכילה, ולא התענית, היא זו שמתקנת את סוג העבירה הזו. המשמעות של עיסוק סביב האוכל והגשמיות כל היום, נועד על מנת לחוש את עונג הגוף ואת השפע הטוב שמילא בו הקב"ה את עולמו, ומכך להסיק עד כמה יכול אדם להשפיע על השני בצורה חיובית ולהרבות אליו אהבה, לא על דרך השלילה. גם עצם האכילה יחד עם אנשים נוספים מרבה אהבה וחיבה. בכך יש תיקון בפן המעשי לעבירות שבין אדם לחבירו. וזהו שמצינו שהאמוראים הלכו לבקש מחילה בערב יום כיפור²⁰. וכן נוהגים כלל ישראל.

זוהי תמצית החילוק בין תשעה באב ליום הכיפורים: בחודש אב אנו עסוקים בצער על חורבן הבית. ומשכך, כלפי עבירות שבין אדם לחבירו חובה לחוש את הצער, וכלפי מעלה אין טעם בצער, כי זהו תיקון פנימי. ואילו בחודש תשרי אנו עוסקים בהמלכה ובהתעלות, ברוממות ובהטבה. לכן, כלפי עבירות שבין אדם לחבירו עלינו להרבות בטובה גשמית, וכלפי שמיא אנו מתעלים מעל הגשמיות.

כל האוכל בתשיעי ובעשירי

זהו, אם כן, עומק מאמר רבותינו "כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". אכן, אדם זקוק להתענות ככפרה בשני מישורים של חטאים: בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. כפרת החטאים שבינו לבוראו חלה בעשירי, ואילו התשיעי מיועד לתיקון מעשיו כלפי רעהו. מי שאוכל בתשיעי כראוי, והוא מבין את המשמעות של האכילה – הוא מתקן את העבירות שבינו לחבירו, ונחשב לו כאילו התענה תשיעי ועשירי, היינו, שהוא תיקן גם את בין אדם לחבירו וגם את בין אדם למקום.

על משקל זה יש להמליץ גם בחודש אב ולומר: "כל האוכל בעשירי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". בחודש אב התיקון בתענית הוא על שנאת חינם, ובאכילה על בין אדם למקום. מי שאוכל בעשירי ומבין את המשמעות של היום, שגם בתוך האכילה נמצא ה' יתברך – כאילו התענה ט' וי', ותיקן גם בין אדם לרעהו וגם בינו לבוראו. ומכאן זכינו לזווית מחודשת ומבט מעמיק בכך שנהגו חסידים להרבות סעודה בי' אב.

ומכיוון שהתיקון על חטאים שבין אדם לחבירו חשוב יותר לפני ה' מתיקון העבירות כנגד המקום, לפיכך באב התענית היא בט', ובתשרי התענית היא בי'. כי תמיד תיקון ענין בין אדם לחבירו קודם לתיקון בין אדם למקום.

יהי רצון שנזכה כולנו לתקן מעשינו בשלימות ולהשיב שכינתו לתוכנו במהרה.

הערות שוליים

1. דף כ"ט עמוד א'. ↩
2. תענית פרק ד' הלכה ו'. ↩
3. אורח חיים סימן תקנ"ח סעיף א'. ↩
4. ירמיהו פרק ו' פסוק ד'. ↩
5. הלכות תענית פרק ה' הלכה ו'. ↩
6. מסכת ראש השנה דף י"ח עמוד ב'. ↩
7. ראה שו"ת תשב"ץ חלק ב' סימן רע"א, ועוד. ראה גם פני יהושע ושפת אמת, ראש השנה שם. ועוד. ↩
8. פרק ז' פסוק ג', ופרק ח' פסוק י"ט. ↩
9. שם. ↩
10. פירוש המשניות, ראש השנה פרק א' משנה ג'. ↩
11. ראש השנה שם. ↩
12. זכריה פרק ז' פסוק ה'. ↩
13. בעצם, הריטב"א מרכיב את טענתו אתרי ריכשי: אילו היה הבית השני עומד לנצח, נראה שלא היה ראוי להתאבל על חסרונו של בית ראשון, למרות שהיה חסר בו מגדולתו של בית ראשון, ולא היה חשוב בעיניהם כמותו. כמו כן, הידיעה שהגלות ממתינה מעבר לדלת גם היא אינה סיבה מספקת לנהוג אבלות על שם העתיד. רק צירוף שתי הטענות גורם לנהוג תענית. והדברים צריכים בירור. ↩
14. דף כ"א עמוד ב'. ↩
15. דף ט' עמוד ב'. ↩
16. והאמת, שכבר בחטא העגל אנחנו עדים לתופעה המוזרה הזאת, כאשר למרגלות הר סיני ממהרים אותם אלו שצעקו נרגשות 'נעשה ונשמע', ראו בעיניהם שכינה יורדת ושמעו את קול ה' מדבר מתוך האש, לעשות להם עגל מסכה שילך לפניהם. זהו אכן נושא שראוי לדיון בפני עצמו: האם יש תועלת מעשית לאדם מידיעה וראיה שאין עליה עוררין, כאשר בשורה התחתונה, נראה כי גם כאשר אדם רואה ומתוודע לאמת הצרופה בעיניו – אין בכך כדי להכריע את שרירות ליבו, ורק החלטה עצמאית לכפוף את עצמו לחוקים עומדת בשעת מבחן. ↩
17. מסכת סנהדרין, דף ק"ב עמוד ב'. ↩
18. דף ט' עמוד ב'. ↩
19. מסכת יומא דף פ"ה עמוד ב'. ↩
20. מסכת עירובין דף נ"ד עמוד א'. מסכת יומא דף פ"ז עמוד א'. ↩