הרב פייבלזון סיפר פעם בשם אברהם רביץ, שאי שם, בשנות היו"דים, ר' אהרן קוטלר היה בארץ, וביקר בירושלים קרוב לשער מנדלבוים, ובעודו שם החלו הירדנים להפגיז, ר' אהרן קוטלר נבהל מההפגזה, ואחרי שהיא נגמרה הרגיש צורך להיכנס לאחד הבתים ולשתות משהו. הוא דפק – יחד אם אברהם רביץ שהתלווה אליו – על אחת מדלתות הבתים. בעל הבית לא היה בבית, ובעלת הבית הכניסה אותם לבית ומזגה להם כוס קפה. אחר כמה דקות בעל הבית הגיע. היה זה עמרם בלוי. ר' אהרן קוטלר קם ועזב את הבית בלא לומר מילה. ימחלו לי הרבנים פייבלזון ולהבדיל רביץ, אבל כשלעצמי אינני יודע אם הסיפור היה, והאם יש בו בכדי להעיד על הגר"א קוטלר ודרכו. הסיפור הזה מאוד יפה, וכבר אמר חכימא דיהודאי, הגה"ק מסאטמר זצ"ל שסיפור אמיתי הוא לא כ"כ ארוך ולא כ"כ יפה. אולם עכ"פ יש בכך כדי ללמד על תודעת רבים, גם של אנשים מיוחדים כרב פייבלזון [ורביץ].
מה יש בקנאות שכל כך מרתיע רבים מאיתנו? כמדומני שיש לרתיעה זו ארבעה טעמים לפחות, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. וכמעט כולם אינם מתאימים בכל המקרים, ולכן חשוב להבחין מהי בדיוק רתיעתנו מהקנאות ודרכה. והלא בסופו של דבר קנאותו של פנחס מצאה חן בעיני המקום. וגם אם נבוא ונדרוש כי ברכת השלום ניתנה לו כתגובה לקנאותו, וכי וי"ו קטיעא יש בו וזקוקה להשלמה, הרי כל אלו דרשות הם, ומכדי פשוטו של מקרא לא יצאנו, ובפשוטו של מקרא, פנחס התברך בברכת שלום ובברית כהונת עולם.
הטעם הראשון: הריסת גדרו של עולם ויישובו
רתיעה אחת מהקנאות, היא בשל היותה הריסת גדרו של עולם ויישובו. בעולם מתוקן, גורם מפוכח, מוסמך ומוסכם, אמור להיות אחראי על הענישה והאלימות. אם לא כן, איש את רעהו חיים בלעו. הן משום שקנאים רבים יבואו להרוג ולהכות אנשים כשרים וישרים – שלדעתם הטועה אינם צודקים בדרכם, אנשים פזיזים יבואו לבלע אנשים מתונים משום שלא יעמדו על סוד הנהגתם, בעלי דעה אחת ירמסו בעלי דעה אחרת, וגם החוטאים עצמם ייענשו יותר מכפי המגיע להם. על אחת כמה וכמה כאשר כפי שלימדונו חז"ל דרך התורה היא למעט בענישה, ובי"ד ההורגת לשבעים שנה וכו'.
ואילו ניתן רשות לכל קנאי בידו, יבואו גם רשעים להשתמש בקנאות זו בתחפושת [וע"ד מעשה החובל בהקפות בהושענא רבה כתשובת תרומת הדשן]. ועוד, הרשעים, יחושו צורך להתגונן, וכנדרשים להגנה תהיה ידם קלה על ההדק. הוי אומר כי גם אם כוונת המקנא טובה, וגם אם מעשהו הספציפי רצוי, הרי שבהסתכלות כללית ראוי שלא ייעשו מעשים שכאלו, והרס היישוב יש בהם. ומעשה פנחס, מקרה קיצון הוא, שבהיותו מקרה קיצון, לא יהפוך לנורמה ולא יהיה הוראה לדורות.
תחושת הרתיעה מהקנאות בדרך זו, היא תחושת יראה וחשש מהרס החברה שבהתנהגות שכזו. הקנאי, עלול להמיט אסון על העולם ויישובו.
לדרך זו, כל אותם גדרות שגדרו חכמים בדין זה, אילו נהפך זמרי והרגו לפנחס, ובקשת השבטים לנדות את פנחס, לא היתה משום פגם כלשהו במעשהו, אלא משום שחייבים לתחום את מעשהו, שלא יעשו אחרים כמותו. ורק כשגילה הקב"ה שממקרה קיצון שכזה לא ילמדו, חזרה עליו הברכה.
אמנם, יש להטיל הסתייגות ברתיעה זו, שמא אינה קיימת אלא כאשר קיימים מוסדות האחראים על תיקון הדור. או אז יש להניח למוסדות את המונופול על האלימות המוסדרת והתחומה. אולם כאשר המוסדות האחראים אינם נוהגים בקנאות, אפשר שיש לתת לקנאים דרור, שהרי אם לא יעשו הם, לא יעשו גם אחרים, ואם באמת לעולם נסמוך על גורמים מוסמכים ומוסכמים גם כשהם אינם עושים את תפקידם, יעלוזו רשעים. ואולי יעז האומר לומר כי באמת גם פנחס לא קם ועשה מעשה אלא כאשר רפו ידי משה רבינו ע"ה, ומי יודע אם יוכשר הדבר לומר כן וה' הטוב יכפר אילו שגגה היא.
אולם, אי משום הכי, יהיה עלינו לשאול, מדוע באמת המוסדות המוסכמים והמוסמכים אינם נוהגים בהתאם לאחריות המוטלת עליהם. פעמים רבות, נניח במקרי הרכבת ונדרים פלוס, המוסדות המוסכמים והמוסמכים סבורים כי אין מקום לחששות אלו, מהם חוששים הקנאים, וגם אם תעבור הרכבת באי אלו רחובות וגם אם יהיו מכשירי נדרים על כל גבהה גבוהה ותחת כל עץ רענן לא יארע נזק, או שלא יגרם נזק גדול הדורש התייחסות. וגם אם יש מקום לחשוש לנזק כלשהו, הרי אינו אלא ככל החששות הקיימים בעולם, שאיננו משמידים את האיום אלא מתמודדים עמו, כמשל הנהיגה ברכבים הידוע.
הטעם השני: המחלוקת על פירוש העולם וראיית המציאות
היחס של הנרתעים מהקנאות אל הקנאים, פעמים רבות [ואולי לרוב] היא בשל טעם זה עצמו: מדוע הקנאים סבורים כי על מכשיר נדרים זה נהרס העולם ועל העדרו יקום וישתכלל? האיבה הגדולה לקנאים היא בדרך כלל על היותם יחידים הרואים את המצב באופן חמור יותר מכפי שכולם רואים, הבחנותיהם קיצוניות, וצל הרים – לדעת סולדי הקנאות – רואים הקנאים כהרים. כל דבר מהווה עבורם איום, כל העולם נגדנו, ואנו אין בכוחנו להתמודד עם כל העולם ועלינו להישמר מפניו ולחסלו. הראייה הזו, היא הגורמת לרבים להירתע מהקנאים ודרכם. אותה ראיית עולם כנחלק לשנים: אנו ושונאנו משמידנו, היא הגורמת לנו לראות את הקנאים כמבולבלים וכמפוחדים ושונאי הבריות. זהו אפוא טעם אחר לרתיעה מן הקנאות: הוויכוח עמם על פירוש העולם ועל הבנת המתחולל בו. לדידם של עויני שוברי הנדרים פלוס, אין לדמות מכשירי נדרים פלוס להעמדת מחשבים פרוצים בכל בית כנסת, משום שרק אנשים מפוחדים ומדומיינים יחשבו שבעקבות העמדת נדרים פלוס יעמוד מחשב פרוץ בכל בית כנסת. הרתיעה היא מאופן תפיסת העולם הקנאית.
תחושת הרתיעה מהקנאות באופו זה, היא תחושת בוז לצרי מוחין, לאנשים שראייתם את העולם שטחית ומעוותת, ראיית העולם כמלא במזיקים העומדים עלינו לכלותינו, שעה שכוונתם רצויה ומעשיםהם רצויים ולכל היותר הם זקוקים לסייג וגדר. אין כאן מחלוקת בעובדות בלבד, האם על קיום מכשיר נדרים פלוס בבית מדרש תקום או תיפול היהדות החרדית, אלא מחלוקת על ראיית העולם כולו, האם כולם עומדים עלינו לכלותנו או לא. האם כל תופעה שיש בה סכנה כלשהי, הרי היא עשויה להפר את בריתנו עם הבורא, או שמא בריתנו עם הבורא איתנה ותגבר על אותו מכשיר הקבוע בקיר הכניסה לבית המדרש על שלל האופציות הקיימים בו.
אולם כאשר באמת יש יסוד לחשש שכזה. אילו באמת אדם כנאור נרקיס יחפוץ להעמיד מחשבים פרוצים בכל בית כנסת, או אז אפשר שיהיה מקום לנקוט נגדו במעשה קנאות. והנה באמת יש להבחין מהו המעשה: אם יסלקו את המחשב הפרוץ מבית הכנסת ויניחוהו ברחוב, אף אחד לא יחשוב שמעשה גרוע ארע כאן. אולם אילו מאן דהו יארוב לנרקיס וישבור את ידיו ורגליו, כאן יקומו יותר מסתייגים ממעשים אלו. מה יהיה טעם המתסייגים? אפשר שהוא מפאת הצורך לסדיר את האלימות על ידי ההנהגה כנזכר, והחשש מאנשים שעלולים לזהות אחרים בקלות כנאור נרקיס גם בלא שיהיו כאלו. במיוחד אם אנשים אלו אינם מסתפקים בהכאת נאור נרקיס אלא גם בשבירת נדרים פלוס או דברים אחרים שבתפיסת רבים אינם מאיימים על שמירת התורה והמצוות כלל, או שהאיום שלהם תחום ומוגדר וניתן לגבור עליו.
הטעם השלישי: חוסר התוחלת והיעדר תכלית במעשה הקנאות
זו אפשרות אחת. אפשרות אחרת היא חוסר התוחלת שבמעשים אלו. נניח שתפסנו את נאור נרקיס בעודו מחלק חוברות כפירה בבתי מדרשות לבחורים צעירים, ושברנו את ידיו ורגליו. ועכשיו, האם העולם נעשה טוב יותר? הרי ממה-נפשך, אם נאור נרקיס הוא תופעה שולית חד פעמית, אפשר להיפטר ממנו בקלות גם בלא שבירת ידיו ורגליו, ואם נאור נרקיס אינו תופעה שולית אלא הוא חלק מארגון כללי המנסה לשטוף את בתי המדרשות של ציבור יראי ה' בדברי כפירה, שבירת ידיו ורגליו של פעיל אחד – לא תעלה, אם כבר – תוריד. הוא ייהפך לקדוש מעונה, ורבים יבואו לחזקו ולמלא את מקומו. גם אם הוא זאב בודד, אולם הוא חדור מטרה, הרי ששבירת ידיו ורגליו לא תועיל במיוחד. אם ישברו את ידיו ורגליו, יתבע את השוברים בבתי משפט עד שהללו לא יעזו לעשות זאת שנית. גם אם לא יתבע בבית משפט, הרי שמעתה יחלק את חוברותיו לנופשים בבין הזמנים, או בבתי כנסת שבפריפריה וכדומה, כך שאחרי כל השינויים והחישובים, המכות אותם יספוג לא ישנו דבר.
לפיכך, אותו שובר ידים ורגלים נתפס כפועל פעולה חסרת תכלית. הרי הוא אינו פעולה המתחייבת מצד התורה, אלא הוא מתרומם ויוצא מאיזור הנוחות כדי להגן על מטרות הקב"ה וכדי לקדם את רצונו וכבודו בעולם – והנה לא עשה דבר.
הטעם הרביעי: חיטוט במניעים – בין כבוד ה' לבין פורקן הכעס
תחושת הרתיעה מקנאי שכזה, עשויה להיות תחושת זלזול באדם הרואה נקודתית ואינו יודע לחשב חשבונה של תמונה כוללת, אדם שלא מבין כיצד בני אדם פועלים, ומה הם המניעים שלהם. בקיצור – קצת טיפש. אולם פעמים רבות שלא רק זו היא תחושת הרתיעה. פעמים שהקנאי נתפס בעיני הנרתעים ממנו, כמי שמסוגל להבין גם הוא את חוסר התוחלת שבמעשיו. לא בהכרח שהוא קצת טיפש. מדוע הקנאי נעור ממקומו ואץ לשבור את ידי ורגלי נרקיס ואינו נתרשם מחשבונות שכנגדו הטוען ששבירת ידים ורגלים זו לא תקדם ואולי אף תגרום נזק? פעמים שאין זאת אלא משום שהקנאי רוצה להכות. חם לבבו, הוא כועס, וכעסו מבקש פורקן. כאן מגיעה תופעת החיטוט במניעי הקנאי. האם הוא באמת מקנא לכבוד ה', האם כבוד הבורא חשוב בעיניו ומחמת כן הוא יוצא להיאבק, האם הוא באמת מוכן לספוג מכות כדי שירבה כבוד שמים, או שהוא אדם כעסן ואלים שמצא את המסגרת ההלכתית לפרוק את זעמו? במקרה שכזה, תחושת הרתיעה מהקנאי, תהיה תחושת סלידה ממה שנתפס בעיני הסולד כמידותיו הרעות של הקנאי שמצאו להם פורקן כביכול כשר.
ומשבאנו לחטט במניעי הקנאי, הרי אם קנאותו אינה תחומה ומאיימת גדרי יישובו של עולם, וקנאותו אינה מועילה, וקנאותו נובעת מראייה מעוותת שמחמתה נפגעים גם כאלו שאינם אמורים להיות מושא לזעמו משום שמעשיהם וכוונותיהם רצויים, ואילו הקנאי בעל הראייה הפגומה אינו עומד על תחילת דעתם ומזיקם, הרי שהבוז שאנשים שונים רוחשים לקנאי – מתעצמת פי כמה וכמה: הוא גם סכנת היישוב, גם אינו מאפשר חיים נוחים ותקינים ופוגע במה שיכול לקדש את שם הבורא בשל ראייתו המעוותת, וגם לבסוף לא מועיל במעשיו.
הבעיה בקיבוץ סל הבעיות הזה, שפעמים רבות כל הרתיעות מהקנאות מתקבצים להם יחד עד שהקנאי נתפס בעינינו כאדם רע ומושחת ומזיק את הבריות, בין אם הם שומרי תורה ובין אם לא. אולם למעשה, כל מעשה קנאות אמור להיות נידון בנפרד, וכל הסתייגות ממעשה קנאות – הסתייגות ספציפית היא, ואין סל הסתייגויות שלם לפנינו.
וכיהודים חרדים לדבר ה' דורות רבים, נוכל לחזור לאירועי קנאות נקודתיים, ולחשוב למפרע, האם היתה קנאות זו עשויה להוביל לאנרכיה או לא, האם הובילה או לא ומדוע הובילה או לא הובילה; האם הקנאות היתה תגובה מתבקשת או שנבעה מראייה צרה ושטחית של המציאות, והאם הקנאות אכן הועילה, או היה בה כדי להועיל אילו היו אחרים מצטרפים אליה, או שמא הקנאות לא הועילה, ואלו שאינם קנאים נותרו בתומתם, כך שמעשי הקנאות היו מיותרים וצריכים לבחון את המניעים להם. האם יש מקרים שבהם לא היה מקום לשום הסתייגות והאם ישנם אירועים שכלפיהם כל ההסתייגויות מדרך הקנאות היו תקפים.
מכאן ניתן לדון בהסתייגויות אחרים מהקנאות ודרכה, הסתייגויות שלרוב הן מנסות לחטט בנבכי נפשו של הקנאי ולבדוק מנין נובעת קנאותו, והאם קנאותו היא לכבוד הבורא או לדברים אחרים. האם קנאותו נובעת מקרבה לבורא ומאיכפתיות מרצונו או לא. וכמובן, כל המסתייג הסתייגות שכזו – בשל חיטוט בנבכי נפשו של הקנאי – מתכבד ומתבקש לחטט גם בנבכי נפשו הוא: והסתייגויותיך אתה – ממה הן נובעות? נניח שזיהית שהקנאי אינו פועל ממניעי כבוד הבורא, ואתה, האם הסתייגויותיך כן נובעות ממניעים של כבוד הבורא ומילוי רצונו? כיצד תדע? ואם אין הבדל ביניכם בשאלת המניעים, האם יש הבדל ביניכם בשאלת ערך העמדה בה נקטתם? נניח לרגע שהן הקנאי והן המסתייג מהקנאות עושים כדעתם משום חולשת אופי ולא משום איכפתיות ורגישות לבורא ולרצונו, האם בשלב שכזה אין הבדל כלל אם בדרך הקנאות נלך או בדרך אחרת? ע"כ אקווה לדון להלן.
התבוננות בקרבי הקנאי: בין כוח הסתירה למגמת הבניין
נטול אפוא את איזמל המנתחים ונתחיל לפשפש בקרבי הקנאי והמסתייג ממנו גם יחד. הנפש ותכונותיה אינן חלקות ומרובעות העשויות להתיישב במשבצת בה נתחום אותן. מעשים רבים הנעשים מתוך דאגה לבורא, עשויות לנבוע מכעס, מחשש מתמונת עולם שתיסדק, מאתגר שהזולת מציב כנגדו.
הקנאי מצדיק עצמו בכך שהוא רואה מעבר לנקודת המבט הצרה שבגודל אישוניו, הוא איכפתי מהבורא, מרצונו. להט של יראת ה' ואהבתו פועם בו. הבה ונבדוק להיטות זו. האם אש לוהטת זו בעלת גוון אחת היא, ולפיכך ביטוי מסוים מאוד היא מוצאת: קנאות על דברי עבירה [שגם להם יש בדרך כלל מאפיינים מסומים: הם נעשים בפרהסיה, הם קשורים לסמלים של קבוצות הנאבקים זה בזה על כוח והגמוניה, הם קשורים לאיזורים מסויימים במיוחד בתורה, אבל נניח לזה.] או שמא אש בעלת גוונים רבים היא? האם אותו קנאי, כשם שהוא מלא בלהט לשנוא את משנאי ה', הוא גם מלא בלהט לאהוב את אוהבי ה'? האם מידת המרץ שהקנאי מוצא בעצמו לשבור ולהרוס, הוא מוצא בעצמו גם בלהקים ולבנות? אם התשובה היא – כן, מה טוב. אולם, פעמים רבות שהתשובה היא – לא. קנאים מסוימים [וימחלו האחרים] אנו פוגשים כאשר ישנו דבר מה פוגע בתורה ובנושאיה, אולם איננו פוגשים כאשר התורה עצמה מצפה לבניינה, כאשר מדובר על פעילות "פשוטה" של הקמת שיעור תורה, או מעשה חסד עם עני או סתם כך של לימוד ותפילה, כל שכן כאשר מדובר על הירתמות להשבת חטאים בתשובה.
במידת מה, אדם שכל כך חדור לכבוד המקום עד שהוא יוצא מאיזור הנוחות שלו, גם איזור הנוחות שלו נראה בהתאם, תפילתו היא תפילה ולימודו הוא לימוד, הוא זהיר בבין אדם למקום ובבין אדם לחבירו. אם במקומות אלו לא נראה אותו מצטיין ברגישות רבה לכבוד המקום, נצטרך לשאול את עצמנו [או את הקנאי עצמו] האם רגישות לבורא ורצונו יש כאן, או יצר הכעס והאגו בוערים בו. ואפשר לכל אדם לערוך רשימה של הקנאים שהוא מכיר ולבדוק מי מתוכם גם מקנא קנאה גדולה לבורא ולעמו ולכן דואג גם לעלייה הרוחנית ולרווחה החומרית של העם, ומי מקנא רק לכיבוי מכשירי רדיו וכדומה.
בנוסף, הקנאי הלא מתהדר ברגישות רבה לבורא ורצונו. ואכן, מידה מבורכת היא. הרגישות לבורא ורצונו, וודאי נובעת מתוך חיבור עמוק לבורא, מתוך הבנה מהו רצונו של הבורא מהאדם וכמה חשוב שיתמלא רצון זה. ובאמת מידת רגישות זו עשויה להיבחן ביחס לתוצאות המעשה הקנאי. קם הקנאי, כילה את כעסו המבורך בעושה מעשה הרשע. כיצד הוא חש עתה? האם הוא חש סיפוק? שמחה? הצלחה? או שמא הוא חש כאב – כאב על אותה נפש שנפגעה ממנו, כאב על אותו צער שנגרם מחמתו. וכשאדם מצטער שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, וכך היא אומרת על דמם של רשעים חייבי מיתות ב"ד שלא שרדו את כל תהליכי והצילו העדה והומתו (סנהדרין מו.). הקנאי לרוב יפטור דברים שכאלו כהצטעצעות מתחסדת, פתאום נזכר לו המסתייג מדרכיי בדברי המשנה. אולם, הקנאי עצמו הלא מתהדר ברגישות לרצון הבורא, איכפת לו ממנו. אולם מה טיב הקשר שבינו ובין בורא עולם עד שכל כך איכפת לו ממנו? הקנאי רואה ראייה רחבה מעבר לכאן ועכשיו בהם הוא מחויב על פי הלכה, הוא נוטל אחריות על המתרחש. האם הוא באמת רואה את רצון הבורא מעבר לכאן ועכשיו המוטלים עליו על פי הלכה? הוא נותן דעתו מהו נברא עבור הבורא, למה הבורא מצפה ממנו, והאם אובדנו של הרשע או ייסוריו יגרמו לכבוד הבורא או לא? וכמדומני שחלק מעבודת הצדיקים ללמד זכות על חוטאים יסודה בתודעה שכזו.
נסעתי פעם באוטובוס, ולצידי ישב יהודי וספר עלי שור בידו. בשלב כלשהו בנסיעה הבחנתי כי הוא נעצר מלההתקדם בספר, קטע מסוים "תפס אותו" והוא לא היה יכול להתקדם הלאה. בשלב כלשהו עיניו נעשו אדומות. לא התאפקתי ופתחתי בשיחה עמו על דא ועל הא וניסיתי לגלות את הקטע המדובר. מכאן לשם, לקראת סופה של הנסיעה הוא הואיל לשתף אותי ב"קטע מענין שהוא ראה לאחרונה בעלי שור", הוא פתח בעמוד רנג והראה לי את הקטע:
"אדמו"ר מאור עינינו הגה"ח מרן ר' ירוחם זללה"ה סיפר מרבו, הסבא קדישא מקלם זללה"ה כי ביום שבת קודש תמיד זהרו פניו בהוד קדושת השבת. פעם אחת נבהלו התלמידים לראותתו בשבת כביום חול, וזיו השבת נעלם כליל מעל פניו. כל בליל ש"ק ובכל אותה שבת. במוצאי שבת אחרי ההבדלה, נאנח ר' שמחה זיסל ואמר: פרץ סמולנסקין מת. מי יוכל להתבונן ולהכיל צער הנשמה בבואה לעולם האמת ובעומדה בדין."
כמדומה, שקנאי שעבר על עלי שור חלק א מבוא לשער הרביעי ופרק שלישי שם לקראת תפקיד, קנאותו נושאת אופי מאוד מסוים. יהיה ניתן לזהותו. המעשים שלו, יהיו החלטיים לא פחות משל קנאי, אולם הם ינבעו מתוך כאב עמוק על הדרך בה הוא נאלץ ללכת. לפיכך – הוא לא ייסחף אחרי הקנאות שלו. היא תהיה מדויקת, נעשית בדלית בררה, ונעשית הרבה יותר – מתוך מעשי ומגמת בניין מאשר מעשי ומגמת סתירה.
צניעות מלפני המקום: יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו
רתיעה נוספת שפעמים יש לאנשים מן הקנאי, כרוכה בתודעת צניעות מלפני המקום. הקנאי, בלהטו לטהר את המחנה, נוטל על עצמו תפקיד שספק רב אם הוטל עליו. הוא חש שמשא הדור וקיום התורה מונחים על כתפיו, ואם לא יקום ויעשה מעשה – יקרוס עולמו של הבורא, והתורה לא תמלא את ייעודה. תחושת האחריות הזו, מתפרשת לפעמים על ידי המסתגיים מן הקנאת כיוהרה סמויה. זו כנראה תגובת רבי יהושע בן קרחה לרבי אלעזר ברבי שמעון (בבא מציעא פג:): יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו. מידת הצניעות עשויה לתת לאדם לחוש כי העולם – של הבורא הוא, וכי הכרם – כרמו של הבורא הוא. ואם ישנם קוצים בכרם, ובעל הכרם משהה את עקירתם, הרי שיש לבעל הכרם את חשבונותיו שלו. לתודעה שכזו מובילים גם כמה מהפרקים שכתב הרמ"ק בתומר דבורה [ואחריו בראשית חכמה כמדומני].
המסתייג מן הקנאות אינו בהכרח אדם פושר, שאינו כואב את חילול כבוד ה'; פעמים רבות הוא פשוט אדם הניחן באותה ענווה. הוא מבין שתפקידו בעולמו של הבורא הוא לעשות את המוטל עליו במסגרת ההלכה והסדר הנכון – להרבות טוב, לתקן, לבנות ולהאיר. הוא לא מתנדב להיות התליין או המשחית של ההשגחה העליונה. אמונתו שהבורא מולך ואחראי על העולם, מאפשרת לו להותיר את הטיפול באותם קוצים לבעל הכרם. הוא חרד מן המחשבה לקחת לידיו את האחריות על ניהול העולם, מתוך הבנה שמי שאינו מסוגל לראות את התמונה כולה כבעל הכרם, עתיד בהכרח לעקור גם שתילים רכים וטובים בעודו מנסה לעקור את הקוצים. הענווה הזו קשורה בהכרת האדם את גבולותיו.
מאידך, יש להעיר שגם התודעה ההפוכה, הענווה אינה תמיד מושלמת. הרי בסופו של דבר, על האדם גם ליזום וליצור, וענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס וכו'. כל שכן שפעמים שאותה תודעה שהעולם גדול עליי עשויה להיות כסות לעצלות או לחוסר ענין בקידום רצון הבורא וכבודו בעולם. קשה לשרטט את קו הגבול בין מה שעל האדם לעשות ובין מה שעליו לסמוך על הבורא, בין המקום שבו על האדם ליזום ובין המקום שבו על האדם לידום. שרטוט של אנשים שאינם קנאים, פעמים רבות הוא שרטוט גבול בין מה שהוא תחומם ובין מה שהוא תחום זולתם. זהו אינו השרטוט היחיד האפשרי, אולם זהו שרטוט שיכול להבהיר התסייגויות של אנשים שונים מהקנאות ודרכה.
ניתן לתהות, מדוע בכלל לפשפש בקרבי הקנאי ותודעתו, ומדוע המפשפש בקרבי הקנאי לא יפשפש בקרביו הוא ולא יבדוק עצמו האם הסתייגויותיו ורתיעתו מהקנאי ודרכו נובעות מאהבת הבורא ויראתו. אמנם, יש מקום לומר שיש להחמיר בדין עם הקנאי יותר מאשר יש להחמיר בדינו של המסתייג והנרתע ממנו. הקנאי, חורג מן הדין. ואף פוגע באחרים שלא כפי שהוא רשאי. מה מאפשר לו לחרוג מן הדין ולא לחרוד מממנו כשהוא פוגע באחרים שלא כפי הדין? המעלה שבנפשו, הוא לא אדם ככל אדם, הוא לא שומר תורה ומצוות ככ שומר תורה ומצות: הוא מחובר לבורא ואוהבו, הוא דואג לאינטרסים של הבורא, הוא בעל ראייה רחבה ואחריות ולא פועל נוקדני העושה את שהבורא רוצה ממנו. כמובן, שכל התארים והתיאורים היפים האלו, הרי הם כתכשיט, שכאשר לובשו מי שהוא מיועד לו – הרי הם פאר והדר, וכאשר לובשם מי שאינו מיועד לו, הרי הם נזם זהב וגו'. אילו הקנאי באמת "עבר את כל מבחני הסף" שערכנו לו, אכן, קדוש ייאמר לו. אולם אם הוא כשל בהן, הרי שאינו אוהב הבורא אלא אוהב עצמו, לא שונא את משנאי ה' אלא שונא את אלו שאינם לטעמו, ועוד באיצטלא של קדושה. מה שאין כן המסתייג מן הקנאי ודרכו, יכול לומר, ידעתי את קטנות נפשי וכי לא זך ליבי. ודווקא משום כך אני נמנע מהקנאות, ידעתי את יקרת מעלת יראת ה', ולכן לא מיהרתי להכתיר עצמי בה. במידת מה, הצניעות של המסתייג מן הקנאי, גם אם אינה נקייה ומבוררת בי"ג נפה, יש בהם מכבוד המקום ומחרדה לרצונו, וע"כ המסתייג שלא לשם שמים, עשוי להיות נעלה על הקנאי שלא לשם שמים.
אכפתיות מרצון הבורא ומתוך צער ויגון עמוק
מה שראוי להוסיף הוא שמעבר לשאלת המעשה הקנאי עצמו [רוב האנשים אינם כאלו מטבעם] שאלה משמעותית היא שאלת החינוך והציפייה שלנו. למה אנו מחנכים את ילדינו ולמה אנו מצפים מעצמנו, האם אנו מצפים לקנאות שתהיה במקרה הנכון או לא. לעניות דעתי, החינוך שלנו צריך להיות לרגישות לבורא ואיכפתיות מרצונו. הרגישות הזו, האהבה אליו והרצון שהמטרה שלו בבריאה תתממש תוביל אותנו לעשות תמיד את הנכון בצורה הנכונה, לעשות את הטוב והישר בעיניו, למצוא חן בעיניו ובעיני ברואיו, להרבות פעלים לתורתו וכבודו, וגם לקנא בעת הצורך מתוך צער ויגון עמוק.
אפשר שכבני אדם לא נוכל לעשות את מעשי הקנאות בלא לתת משהו לנפש הבהמית ובלא הערת הרצון הטבעי לנקום, אולם נזכור שרצון זה הוא של נפש הבהמית הוא, ואילו הרגש הנכון האמור להתלוות למעשה הזה הוא רגש של צער ויגון עמוק על המצב אליו נגררנו שלא מרצוננו.
