בס"ד
(סוף פרשת בלק)
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(תחילת פרשת פנחס)
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
בלימוד הפסוקים הנ"ל נראה כי התורה מתייחסת בצורה מאוד חיובית אל קנאותו של פנחס. ה' אומר אל משה על פנחס "השיב את חמתי", היינו בזכות מעשהו של פנחס שבה חמתי מעל בני ישראל, ובזכותו "לא כיליתי את בני ישראל בקנאתי", שאין ספק כי זהו דבר גדול עד מאוד. בנוסף, התורה ממשיכה ואומרת מהו השכר המופלג של פנחס: "הנני נתן לו את בריתי שלם", ובהמשך: "ברית כהונת עולם תחת אשר קנא" וגו'. אין ספק שמתן שכר כה מופלג מראה על הנהגה ומעשה נעלה.
הסיבה מחמתה התורה מעריכה כל כך את מעשהו נובעת מכך שאדם שמקריב את עצמו ומוסר את נפשו לנקום את נקמת ה', וכמו שמבאר רש"י (במקום) שקנאות מלשון כעס ונקמה, אין ספק כי מעשהו רב ועצום.
כל זה נשמע יפה ונפלא, אבל כאשר לומדים את סוגיית הגמרא בסנהדרין בבבלי (פ"ב ע"ב) ובירושלמי (פ"ט ה"ז), הדברים ממש לא מתיישבים, ורואים לכאורה שחז"ל הביטו על מעשה הקנאות בעין בוחנת ומסתייגת.
נביא את הציטוטים בעניין.
וזה לשון הירושלמי:
"הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן, תני שלא ברצון חכמים, ופינחס שלא ברצון חכמים. א"ר יהודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".
מפורש כתוב שמעשה זה שקנאים פוגעים בו זהו שלא ברצון חכמים, ואף פנחס עצמו היה שלא ברצון חכמים, ולא נראה שלאחר שקפצה עליו רוח הקודש חכמים שינו דעתם, כי הברייתא בתחילתה כותבת על משנתנו כדין שקיים אף היום, שקנאים פוגעים בו זהו שלא ברצון חכמים.
ואף הבבלי, אף שלא כותב עד כדי כך מפורש, כותב הרבה דינים והסתייגויות מהמצב של הקנאות.
וזה לשון הבבלי:
א' – אמר רב חסדא: הבא לימלך אין מורין לו. איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך אין מורין לו (שם).
דין ראשון: הבא לימלך אין מורים לו. אם אדם שואל את חכמים האם לרוץ ולקנא, אין מורים לו כך, וזה דבר פלא, למה לא? גם אם זה לא חיוב, מדוע לא להורות זאת לפחות לאדם השואל ומתייעץ.
ב' – ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס – נהרג עליו.
ברגע שזמרי פורש, מיד אם הרגו פנחס – נהרג עליו. זאת אומרת, התורה מאוד מגבילה את ההיתר הזה לקנאות.
ג' – נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא.
היינו, שאם תוך כדי שפנחס בא להרוג את זמרי, זמרי הורג אותו – הוא פטור, כי פנחס חשיב רודף. ודין זה הוא פלא עצום, כיצד אפשר להתייחס לפנחס כרודף? ונכון שהראשונים, והר"ן ביניהם, כבר מבארים שזה ודאי הוכחה שאין חיוב מיתה על זמרי, שאז ודאי לא שייך להגדיר את פנחס כרודף. אבל לאחר זאת עדיין זה פלא: חז"ל מגדירים את פנחס כרודף, זאת אומרת זה לא מצב כזה שאני רואה אותו כעושה מעשה מצווה גמור, שלכאורה ודאי לא שייך להתייחס אליו כרודף. זה מעשה שלא מחייב את פנחס מיתה, אבל שם רודף יש עדיין עליו.
בנוסף, יש פה הערה לשונית גדולה: מה זה הנוסח של המימרא "ולא עוד אלא"? משמע בלשון הברייתא שיש שייכות בין שלושת הדינים הנ"ל, וצריך ביאור מה הקשר בין הדינים הללו: א' שאין מורים כן, ב' שאם פירש זמרי נהרג עליו, וג' הדין נהפך זמרי והרגו לפנחס – שלכאורה אלו דינים שאין ביניהם שום שייכות.
מה שנראה בפשטות שהמימרא באה לומר עד כמה המצב של קנאות אינו פשוט, עד כדי כך שיש כמה הגבלות חמורות: א' לא מורים, ב' פנחס עלול להיהרג עליו, ג' נהפך זמרי – אין נהרג עליו. כל הדינים מהווים יחידה של הסתייגות חכמים ממעשהו של פנחס ומהקנאות באופן כללי.
והדברים צריכים ביאור, כיצד חז"ל יכולים להסתייג מכך, כאשר התורה מפליגה במעשהו הנעלה של פנחס.
לביאור הדברים נראה כהגדרה ראשונית לומר שהמצב של קנאות הוא באמת מורכב, ומתחלק לשניים: כדרך הוראה ציבורית, שבזה עסקו חז"ל, הם מאוד מרחיקים את האדם מדרך זו, והיינו "אין מורים כן" – ויבואר בהמשך מדוע חז"ל ראו צורך כל כך להרחיק ולהסתייג מדרך זו. אבל באופן פרטי ישנם אנשים שעושים את הקנאות בצורה נכונה, ואנשים אלו ראויים להערכה רבה ואף לשכר עצום. התורה מדברת מצד פנחס בעצמו, שבהחלט עמד בתנאים הראויים, ולכן התורה מדברת על שבחו העצום. חז"ל מדברים כדרך והוראה והתייחסות כללית, ובזה הרחיקו מאוד, ואף כלפי פנחס היו צריכים רוח הקודש כדי לדעת שעשה זאת כראוי.
אם נדמה את הקנאים היום למושג הקנאות בחומש, נוכל להבין את היחס הכפול של מרן החזון איש כלפי הקנאים: מצד אחד הוא לא חסך ביקורת כלל על ציבור זה בהרבה אופנים וצורות, ומצד שני הביע הערכה בכמה אופנים ליחידים באותו ציבור, ובעיקר לראשיהם ומנהיגיהם.
ההסבר כנ"ל: כיחידים שנוהגים זאת בצורה הראויה – יש הרבה הערכה, אבל כהנהגה ציבורית צריך להרחיק ולהיזהר מזה.
אני רוצה להרחיב יותר ברעיון הקנאות ולהסביר מדוע הוא מצריך זהירות כה רבה.
כשמתבוננים לעומק בעניין הקנאות, שמים לב כי הקנאות היא התנהלות שפועלת על פי הרגשות. זאת אומרת, בדרך כלל יש לנו כללים והלכות ודינים ברורים מאוד מה לעשות בכל מצב, וגם אם הרגשות לא בדיוק מסתדרים עם הדין – מכופפים את ההרגש להלכה הפסוקה. בעצם, בקנאות, התורה נותנת לאדם חופש פעולה על ההרגש הקנאי שבוער בליבו – זה דבר מחודש ביותר בדרך התורה.
הרב וולבה בעל "עלי שור" מאריך בעניין מה שאנו מכנים "פרומקייט", ומבאר כי אין זה אלא הרגש ודחף נוסף שפועל באדם ועוזר ומועיל מאוד לעבודת ה', אבל הוא באותה מידה עלול להביא את האדם גם למעשים הנוגדים את התורה. ההרגשות שלנו, גם הרוחניים והגבוהים, לא בהכרח מסתדרים עם כללי התורה, ולכן צריך לנתב נכון גם את הפרומקייט – מתי הוא מועיל ומתי הוא פוגע.
כנ"ל בענייננו: ההרגש הקנאי הוא טוב ומועיל, אבל באותה מידה הוא עלול לחמם את האדם ולפעול בעניינים מסוימים כנגד התורה עצמה, ורק מי שנזהר מאוד בזה יכול להינצל מכך.
בזה מובן היטב לשון חז"ל "ולא עוד אלא שאם פירש זמרי" – חז"ל מדגישים לנו כמה זהירות צריך במעשה קנאות, שהבדל של רגע עלול להוביל לטעות ולרציחה ממש.
לפי זה, ודאי יש להתרחק מעבודה על פי ההרגש הקנאי, כיוון שבקלות עלולים להיכשל בעבירות חמורות של התורה.
בנוסף, יש נקודה נוספת הקיימת בקנאות והיא מצריכה ביאור.
כתוב בגמרא סנהדרין:
"התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, והרג נשיא שבט מישראל? בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום, שנאמר (במדבר כה, יב) 'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום', וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם".
הדבר פלא, מה זה הדבר שבו השבטים נכנסים להאשמות אישיות כנגד פנחס וכנגד ייחוסו? אם מעשהו טוב – אז נהג נכון, ואם מעשהו לא טוב – נהג לא נכון, מדוע נכנסים כאן עניינים אישיים כנגד פנחס?
ומה שנראה, לפי המתבאר, הוא כי כיוון שפנחס לא מגיע מצד הדין וההלכה אלא מצד הרגשותיו – מן הראוי לבדוק את הרגשותיו היטב, האם הם מתוקנים ונטולי נגיעות, או שהרגשותיו נובעים גם מאינטרסים אנוכיים.
דבר זה מבואר בדברי ה"אגרות משה", שמחדש הלכה גדולה: ר' משה טוען שאם הקנאי לא מתכוון לשם שמים בנקיות, אז הוא חייב מיתה על הריגת הבועל. וזה דבר פלא – ממתי אנו מתבוננים בכוונות של עושה המצווה? הרי אין זה אלא עניני שמים לחפור בכוונות של האדם. אבל התשובה ברורה: מכיוון שהוא מגיע לנהוג ולפעול על פי הרגשות, אף התורה מחייבת אותו לפעול על פי הרגשות נקיים.
מכל הנ"ל ברור מאוד כמה צריך להיזהר ולהתרחק מהנהגה זו כציבור: א' צריך להיזהר שלא להיכשל בעבירה חלילה מכוח הקנאות, וזה דבר קשה מאוד כשהרגשות הטובות פועלות בעיצומן. בנוסף, צריך נקיות גדולה ולשם שמים.
התורה, כשמדברת על פנחס באופן פרטי, מצאה אותו נקי מכל רבב – הנהגתו על פי רגשותיו הייתה מושלמת, ולכן זכה לברכה כה גדולה ועצומה.
חז"ל דיברו באופן כללי, כדרך והנהגה, ומזה הרחיקו את האדם מאוד.
