מראי מקומות בעניין הקנאות

ליל שישי ב' באב – פרשת דברים תשפ"ו

שיר השירים רבה א, ו

וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' וגו' כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּרִיתִי, שֶׁמָּא בְּרִיתֶךָ. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, אָמַר לוֹ, מִזְבְּחוֹתַי, שֶׁמָּא מִזְבְּחוֹתֶיךָ. וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, אָמַר לוֹ נְבִיאַי, וְאַתְּ מָה אִיכְפַּת לָךְ, אָמַר לוֹ וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְּשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. תָּא חֲמִי מַה כְּתִיב תַּמָּן וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַּת רְצָפִים, מָה הוּא רְצָפִים, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רוֹץ פֶּה, רְצוֹץ פִּיּוֹת בְּכָל מִי שֶׁאָמַר דֵּילָטוֹרְיָא עַל בָּנַי. רַבִּי יוֹחָנָן מַיְיתֵי לָהּ מִן הֲדָא: מַשָֹּׂא דַמָּשֶׂק הִנֵּה דַמֶּשֶׂק וגו' עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר, מַה זֶּה עוֹמֵד בְּדַמֶּשֶׂק וּמַזְכִּיר עֲרוֹעֵר, וַהֲלֹא עֲרוֹעֵר בִּתְחוּם אֶרֶץ מוֹאָב, אֶלָּא שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה בָּתֵּי עֲבוֹדוֹת כּוֹכָבִים הָיוּ בְּדַמֶּשֶׂק כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וְהָיוּ עוֹבְדִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, וְהָיָה לָהֶם יוֹם אֶחָד שֶׁהָיוּ עַל כֻּלָּן בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְעוֹבְדִין אוֹתָם, וְכֻלָּם עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל הֶגְמוֹנְיָא וְעָבְדוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וגו', וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ עַל יִשְׂרָאֵל לָשׁוֹן הָרָע, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵלִיָּהוּ, עַד שֶׁאַתָּה מְקַטְרֵג אֶת אֵלּוּ בּוֹא וְקַטְרֵג אֶת אֵלּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק. רַבִּי אַבָּהוּ וְרֵישׁ לָקִישׁ הֲווֹ עָלְלִין לַחֲדָא מְדִינְתָּא דְּקֵיסָרִין, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּהוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַהוּ כֵּן עָלֵינַן לִמְדִינְתָּא דְּחֵירוּפְיָא וְגִידוּפְיָא, נָחַת לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מִן חֲמָרֵיהּ וּסְפָא חָלָא וִיהַב בְּפוּמֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מַהוּ כֵן, אָמַר לוֹ אֵין הקב"ה רוֹצֶה בְּמִי שֶׁאוֹמֵר דֵּילָטוֹרְיָא עַל יִשְׂרָאֵל.

מכילתא בא יב, ד

שלושה נביאים הם. אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן שנאמר נחנו פשענו ומרינו. לכך נכפלה נבואתו, שנאמר נוסף עליהם דברים (ירמיה לו). אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, שנאמר קנא קנאתי לה' אלקי צב-אות. ומה נאמר? לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגו' ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך שאין תלמוד לומר לנביא תחתיך, אלא שאי אפשי בנבואתך. יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב, שנאמר ויהי דבר ה' אל יונה שנית, שנית נדבר עמו שלישית לא.

ברכות כ, א

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא רִאשׁוֹנִים דְּאִתְרְחִישׁ לְהוּ נִיסָּא, וּמַאי שְׁנָא אֲנַן דְּלָא מִתְרְחִישׁ לַן נִיסָּא? אִי מִשּׁוּם תַּנּוֹיֵי, בִּשְׁנֵי דְרַב יְהוּדָה כּוּלֵּי תַּנּוֹיֵי בִּנְזִיקִין הֲוָה, וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן שִׁיתָּא סִדְרֵי. וְכִי הֲוָה מָטֵי רַב יְהוּדָה בְּעוּקְצִין, הָאִשָּׁה שֶׁכּוֹבֶשֶׁת יָרָק בַּקְּדֵרָה, וְאָמְרִי לַהּ זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן טְהוֹרִים, אָמַר: הֲוָיוֹת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא חָזֵינָא הָכָא. וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן בְּעוּקְצִין תְּלֵיסַר מְתִיבָתָא, וְאִילּוּ רַב יְהוּדָה כִּי הֲוָה שָׁלֵיף חַד מְסָאנֵיהּ, אָתֵי מִטְרָא, וַאֲנַן קָא מְצַעֲרִינַן נַפְשִׁין וּמִצְוָח קָא צָוְחִינַן, וְלֵית דְּמַשְׁגַּח בַּן. אֲמַר לֵיהּ: קַמָּאֵי הֲווֹ קָא מָסְרִי נַפְשַׁיְיהוּ אַקְּדוּשַּׁת הַשֵּׁם, אֲנַן לָא מָסְרִינַן נָפְשִׁין אַקְּדוּשַּׁת הַשֵּׁם. כִּי הָא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה חַזְיַיהּ לְהַהִיא כּוּתִית דַּהֲוָת לְבִישָׁא כַּרְבַּלְתָּא בְּשׁוּקָא. סְבַר דְּבַת יִשְׂרָאֵל הִיא, קָם קַרְעֵיהּ מִינַּהּ. אִגַּלַּאי מִילְּתָא דְּכוּתִית הִיא. שַׁיְּימוּהָ בְּאַרְבַּע מְאָה זוּזֵי. אֲמַר לַהּ: מָה שְׁמִךְ? אֲמַרָה לֵיהּ: מָתוּן. אֲמַר לַהּ, מָתוּן — מָתוּן אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי שַׁוְיָא.

מסילת ישרים פרק יט

הֶעָנָף הַשְּׁלִישִׁי הוּא הַקִּנְאָה, שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מְקַנֵּא לְשֵׁם קָדְשׁוֹ, שׂוֹנֵא אֶת מְשַׂנְאָיו וּמִשְׁתַּדֵּל לְהַכְנִיעָם בְּמָה שֶׁיּוּכַל, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ נַעֲשֵׂית וּכְבוֹדוֹ מִתְרַבֶּה. וְהוּא מָה שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם: הֲלֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ'. וְאֵלִיָּהוּ אָמַר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' צְבָ-אוֹת וְגוֹ', וּכְבָר רָאִינוּ לְמָה זָכָה בַּעֲבוּר קִנְאָתוֹ לֵאלֹקָיו, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב: תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וּכְבָר הִפְלִיגוּ חֲזַ"ל: לְדַבֵּר בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה, וְגָזְרוּ דִּינוֹ לִתָּפֵס בַּעֲוֹן הַחוֹטְאִים עַצְמוֹ. וּבְמִדְרַשׁ אֵיכָה אָמְרוּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים, מָה אַיָּלִים הַלָּלוּ בִּשְׁעַת שָׁרָב הוֹפְכִים פְּנֵיהֶם אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ כָּךְ הָיוּ גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל רוֹאִים דְּבַר עֲבֵרָה וְהוֹפְכִים פְּנֵיהֶם מִמֶּנּוּ, אָמַר לָהֶם הקב"ה תָּבֹא הַשָּׁעָה וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לָהֶם כֵּן. וְזֶה פָּשׁוּט כִּי מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת חֲבֵרוֹ אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִסְבֹּל שֶׁיִּרְאֶה מַכִּים אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ מְחָרְפִים אוֹתוֹ וּבְוַדַּאי שֶׁיֵּצֵא לְעֶזְרָתוֹ, גַּם מִי שֶׁאוֹהֵב שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא יוּכַל לִסְבֹּל וְלִרְאוֹת שֶׁיְּחַלְּלוּ אוֹתוֹ חָס וְשָׁלוֹם וְשֶׁיַּעַבְרוּ עַל מִצְוֹתָיו.
וְהוּא מָה שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה: עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם, כִּי אוֹתָם שֶׁמְּהַלְּלִים רָשָׁע בְּרִשְׁעָתוֹ וְלֹא יוֹכִיחוּ עַל פָּנָיו מוּמוֹ, הִנֵּה הֵם עוֹזְבֵי הַתּוֹרָה וּמַנִּיחִים אוֹתָהּ שֶׁתִּתְחַלֵּל חָס וְחָלִילָה, אַךְ שׁוֹמְרֶיהָ הַמִּתְחַזְּקִים לְהַחֲזִיקָהּ וַדַּאי שֶׁיִּתְגָּרוּ בָּם לֹא יוּכְלוּ לְהִתְאַפֵּק וּלְהַחֲרִישׁ, וְאָמַר הקב"ה אֶל אִיּוֹב: הָפֵץ עֶבְרוֹת אַפֶּךָ רְאֵה כָל גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ וַהֲדֹךְ רְשָׁעִים תַּחְתָּם טָמְנֵם בֶּעָפָר יָחַד פְּנֵיהֶם חֲבֹשׁ בַּטָּמוּן, כִּי זֶהוּ תֹּקֶף הָאַהֲבָה שֶׁיּוּכַל לְהַרְאוֹת מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת בּוֹרְאוֹ בֶּאֱמֶת, וְאוֹמֵר: אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע.

נועם אלימלך פנחס ד"ה בדרך

והנה יש ב' מדרגות בבני אדם, [יש] שפלים ורשעים בראותם הצדיק שהולך בצדקו ותומו, מתקנאים בו ומתקוטטים ועוררים עליו באמרם כוונתם לקנא קנאת ה' צב-אות הבוער בלבם, ויש צדיקים המתקנאים באמת קנאת ה' צב-אות ברשעים גמורים, ומאן מוכיח מי האמת אתו, הזה או זה, אלא כן הדבר, מי שדבריו נשמעים ומתקבלים אל הלב, בוודאי דבריו כנים ואמיתים והוא הצדיק שדבריו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ועל ידי זה יבוא אחדות להם בינו לבינם. וזהו וירא פנחס כו' בתוכם, פירוש שנכנס קנאתו אל לבם ובתוכם, והוטב בעיניהם המעשה דפינחס, ולא כליתי כו', רצה לומר, על ידי זה אין סוף ותכלה להשיג, לא אותי ולא ישראל, מחמת שהם מסתכלים בגדולתי ורואים ומבינים שאין לי סוף ותכלה, ומחמת שיש להם אחדות אין תכלה להשיגם גם כן, ומלת את פירושו כמו עם בני ישראל.

זרע קודש פנחס ד"ה פנחס

שפנחס קנאתו שקנא היה בשביל גודל רחמנותו שרחם על כנסת ישראל שיהיה בם בעלי עבירות כאלו בעם קדוש כזה, ובפרט שראה המגיפה בבני ישראל ורחם מאוד, ומחמת גודל הרחמנות שהרחמנות שלו נתפשט בכל מדותיו ולא היה יכול להתאפק כלל וכלל, בזה הרחמנות הגדול לבש קנאה ונקם בהחוטא ועצר המגיפה, וכל זה היה על ידי הרחמנות, על ידי מסירת נפשו, כמו שאמרו ז"ל שנעשו לו נסים כו', ואלמלי זאת הרחמנות הגדולה לא היה לו באפשרי לסמוך על נסים כאלו ולמסור נפשו, רק מי שהוא ברחמנות גדול כזה, זה האיש יכול להיות קנא ונקם. ולכן המשיך והכניס בכל השמונה מדות רחמנותו יתברוך משם הוי"ה ח' פעמים הוי"ה, שגימטריא פינחס שמורה רחמים, וכשנתפשט רחמנותו יתברך אז נתמלאו כל המדות בחסדים, ונעשה שמונה פעמים א"ל חסד א"ל, שהשם א"ל מורה חסד […] וכשהמשיך פינחס בכל המדות חסדים גדולים ונעשו כולם חסד, נעשה רמ"ח, ויקח רמ"ח בידו שרמח גימטריא שמונה פעמים שם א"ל, ובאלו השמות המתיק כל הדינים, כמו שכתוב א"ל ה' ויאר לנו, שממתיקין גם שם אלקים, שגימטריא לנו, על ידי שם הוי"ה וא"ל, ולכן פינחס הוא אליהו הנביא, שבשמו שם א"ל ושם הוי"ה

ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד, יא

כי מעלין בקודש ולא מורידין. וקשה וכי יעלה על הדעת להוריד הקדושה ח"ו. אך זהו בחינת הנ"ל, שיש צדיקים שהם גדולים במעלה באמת, אך מעוצם קדושתם אינם יכולים לסבול העולם. ועל כן על ידי תוקף קדושתם הם מרחקין ומורידין ח"ו איזה אנשים, מחמת שכועסים עליהם מחמת שאינם יכולים לסבול מעשיהם המגונים. אבל השם יתברך אינו חפץ בזה. כי חפץ חסד הוא, ורוצה שהצדיקים ירחמו על ישראל תמיד, ויקרבו אותם אפילו אם הם כמו שהם.
ואפילו אם הוא עצמו יתברך בכעס גדול עליהם מחמת מעשיהם הרעים, הוא רוצה שהצדיקים יתפללו עליהם ויקרבום, כמו שאמרו רז"ל על פסוק ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, מחמת שחטאו כל כך. אמר השם יתברך, אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם וכו', כמובא בפירוש רש"י שם. וכן מצינו בכמה נביאים וצדיקים שהשם יתברך בעצמו קבל לפניהם וסיפר להם גודל צערו כביכול שיש לו מעוונות ישראל המרובים, וכשהם חיזקו דבריו ולא המליצו טוב על ישראל, הקפיד עליהם מאד. כמו שמצינו בהושע הנביא ובאליהו שאמר קנא קנאתי וכו', שאמר לו ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, ופירשו רז"ל שאמר לו אי אפשרי בנבואתך על שאתה מקטרג על ישראל. כי השם יתברך רוצה רק שימליצו טוב על ישראל, וירחמו על ישראל אפילו על הגרועים, לקרב כולם אליו יתברך, כמו משה רבינו עליו השלום שמסר נפשו על ישראל ואמר ואם אין מחני נא וכו'.

וזה בחינת מעלין בקודש, כל מה שמגיעין ובאין בקודש יותר ויותר ומשיגין השגת אלקות יותר, צריכין להיות מעלין נפשות יותר ויותר, ולא מורידין, דהיינו שיזהרו שלא יהיו מורידים הנפשות על ידי גודל קדושתם. דהיינו שלא יגיעו לכלל קפידא על ישראל מחמת גודל קדושתם והשגתם את השם יתברך, שמחמת זה אינם יכולים לסבול את הגרועים עד שכועסים עליהם, עד שיכולים להוריד אותם ח"ו. שזו בחינת 'פוחת והולך' שאמרו בית שמאי וכנ"ל. כי לא כן הוא, כי צריך להיות מעלין בקודש ולא מורידין. כי כל מה שמגיע למעלה יתירה והשגה גדולה, ביותר צריך להתחכם ולעשות צמצומים חדשים בתחבולות נפלאות עד שיכולים לקרב נפשות רבות יותר ויותר, ולרפאות אפילו הגרועים והחולים מאד מאד כנ"ל

קדושת לוי פנחס

או יבואר, פנחס בן אלעזר כו'. ויש לדקדק תיבת בתוכם, הוא מיותר. ועוד יש לדקדק דפנחס לא עשה רק דבר אחד שהיה מקנא קנאת ה' צב-אות והקדוש ברוך הוא שילם לו שני שכרים ברית שלום וברית כהונת עולם. ונראה, דהנה חכמינו ז"ל אמרו פנחס זה אליהו, ובתוספות מביא בשם תנא דבי אליהו, שהיו חולקים ממי בא אליהו אם מרחל אם מלאה, ובא אליהו ואמר להם שאני מבני בניו של רחל. ונראה דאלו ואלו דברי אלוקים חיים, דהכלל הוא, שאם רואה אדם חס ושלום בני אדם שעוברין עבירה וכועס תיכף עליהם ומקנא קנאת ה' צב-אות אזי חס ושלום מעורר דינין על ישראל. אבל פנחס אף על פי שקינא קנאת ה' צב-אות אף על פי כן לא היה מעורר עליהם דינין חס ושלום רק חסדים גדולים ומכפר על בני ישראל והוא היה המליץ על ישראל כדאיתא בגמרא, שבא וחבטן בקרקע ואמר לפניו רבונו של עולם על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל. ומחמת זה נתן לו הקדוש ברוך הוא שני שכרים. ברית שלום, מחמת שקינא קנאת ה' צב-אות. וברית כהונת עולם, מחמת שהיה בתוך בני ישראל ולא היה מופרד מהם והיה מעורר עליהם חסדים וכפר עליהם כמדת כהן הוא חסד ומכפר על בני ישראל:
וזהו הרמז בפסוק פנחס בן אלעזר כו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי, ואף על פי כן היה בתוכם והיה מעורר עליהם חסדים. לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום, מחמת הקנאה. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל, כי אף על פי שקינא כיפר על בני ישראל והיה מעורר עליהם חסדים. ובזה תבין דאלו ואלו דברי אלוקים חיים דבאמת אליהו הוא פנחס ונמצא הוא בא מבני בניו של לאה. ומה שכתב בתנא דבי אליהו שאמר שהוא מבני בניו של רחל, כי זה לשון תנא דבי אליהו עד שבא אליהם ואמר להם זה שאני אליהו אני מבני בניה של רחל, כי בשעה שקינא קנאת ה' צב-אות בא אליו נשמה מרחל, כי ברחל כתיב ותקנא רחל באחותה וזהו מדתה. וזה שכתוב שם שאמר להם זה שאני אליהו שיש לי נשמה יתירה שאני נקרא אליהו שאני מבני בניה של רחל זו הנשמה הוא מרחל שנאמר בה ותקנא רחל, וגם רחל הוא מלכות הוא הנוקם

שפת אמת מטות תר"נ

במדרש אילו רצה משה רבינו ע"ה לחיות כמה שנים היה חי, שכתיב נקום כו' אחר תאסף, אלא להגיד שבחו של משה רבינו ע"ה שאמר בשביל שאחיה יתעכב נקמת ישראל כו'. וצריך ביאור למה ליה האי טעמא, והלא מצווה ועומד הוא, נקום. אבל הענין הוא, כי הרוצין לנקום וללחום מלחמת מצוה צריך להיות בלי שום נגיעה אפילו משהו, וכשיש להם משהו נגיעה אינם יכולין לעמוד במלחמה. כי ארדוף אויבי ואשיגם הוא מעלה העליונה מכל המעלות. וחלילה להסתפק שהיה משה רבינו ע"ה מתעכב בשביל שיחיה. רק הכוונה שאם לא היה גובר בו נקמת בני ישראל יותר מכל חיי נפשו, היה ממילא בו קצת נגיעה, ואז לא היה עולה יפה בידו הנקמה. וכזה נפרש גם כן מה שאיתא במדרש ביהושע, דכתיב ימים רבים עשה כו' מלחמה, על ידי שרצה להאריך ימים ולכן נחסר לו י' שנים ע"ש. והוא פלא לומר כן על יהושע. ותו קשה, דהא כתיב ימים רבים עשה, אם כן לא הלך בטל ממלחמה, ומה שייך בזמן המלחמה להאריך ולקצר. אבל הענין יתבאר כנ"ל, על ידי שהיה בו קצת נגיעה, שעלה במחשבה שימי חייו תלוין בזה, שוב לא היה יכול להלחם בנקל, והיה לו מלחמה בעצמו ימים רבים של צער.

שפת אמת פנחס תרמ"א

במדרש בדין הוא שיטול שכרו. הגם דכתיב מי הקדימני ואשלם. רק על ידי שמסר נפשו ומסר נפשו הוא בכלל הקדימני. ושילם לפינחס מדה במדה על ידי שמסר נפשו למות זכה להיות חי לעולם. ועל ידי שמסר גם הכהונה כדאיתא בזוהר הקדוש דמאן דקטיל נפשא פסול לכהונה. נמצא שידע פינחס שיאבד הכהונה על ידי זה. אף על פי כן נלחם מלחמת ה' כדי לקדש שם שמים ולכפר על בני ישראל. לכן ניתן לו שנית הכהונה. ובגמרא איתא לא נתכהן פינחס עד שהרג לגמרי כמו שכתב רש"י ז"ל. ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים. ויש לפרש כי הכהונה אשר היתה מיוחדת לפנחס היה כהונה זו שזכה לה על פי הדין כמו שכתבתי במקום אחר שכהונה היא במתנה אף על פי כן יש זוכין בדין למתנה זו דהא כתיב הנני נותן לשון מתנה. אף על פי כן זכה לחסד ולמתנה זו מתוך הדין. וזו הכהונה שהיה מיוחדת לפינחס בא לו אחר הריגת זמרי. וכהונה ראשונה שבא רק במתנה ניקח ממנו מטעם דקטל נפשא. אבל הזוכה על פי דין אין יכול ליפסד אותה על ידי שום סיבה