הקדמה

מטרתי במאמר זה הינה להציע ביאור חדש לדברי הגמרא המפורסמים במסכת נדרים, על פיהם חורבן בית ראשון וגלות בבל אירעו מכיון ״שלא בירכו ישראל בתורה תחילה״. זה לשונה של הגמרא:

"[…] ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה, דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: מי האיש החכם ויבן את זאת? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב: ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה. ¹ […]"

השאלה בה דנה הגמרא היא מדוע לא מצוי לראות שרשרת דורות של תלמידי חכמים. לכאורה כפי שמצוי היה לראות באותו הזמן משפחות שלמות שעסקו באותו המקצוע, שכן כל אב היה מלמד את בנו את המקצוע בו הוא עוסק כדי שיוכל הלה לפרנס את משפחתו העתידית, כך גם אמור להיות מצוי שתלמידי חכמים ילמדו את בניהם להיות לתלמידי חכמים כמותם. כל משפחה העבירה את הידע שלה הלאה, ולפיכך קשה להבין כיצד ייתכן שדווקא המציאות מראה דבר מה הפוך, כאשר רבים מתלמידי חכמים אינם מגיעים ממסורת ארוכה של תורה, ורבים מתלמידי החכמים הגדולים ביותר לא זוכים לראות את בניהם ממשיכים באותה הדרך.

הגמרא מציעה כמה תירוצים לשאלה זו, כל אחד מהם ראוי לעיון והעמקה בפני עצמו. בהקדמה זו, ברצוני לבאר את תירוצו של רבינא לשאלה הזו. רבינא הסביר שלא שכיח לראות תלמידי חכמים בני תלמידי חכמים מכיוון שתלמידי החכמים אינם מברכים בתורה תחילה. הגמרא מסבירה שרבינא משתמש בלשונו של רב ממקום אחר, כאשר לדעת רבינא ישנו עיקרון דומה בין המקרה עליו טען רב דברים אלו לבין הנידון בו עסוקה הגמרא כעת.

רב עסק בביאור דברי הנביא ירמיהו. ירמיהו מנבא בדברים אלו פורענות קשה לעם ישראל. תוך כדי הדברים, יוצא ירמיהו מהעיסוק במעשה הפורענות ועובר לעסוק בשאלה מדוע תתקיים אותה פורענות בישראל:

"מִֽי־הָאִ֤ישׁ הֶֽחָכָם֙ וְיָבֵ֣ן אֶת־זֹ֔את וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר פִּֽי־יְקֹוָ֛ק אֵלָ֖יו וְיַגִּדָ֑הּ עַל־מָה֙ אָבְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ נִצְּתָ֥ה כַמִּדְבָּ֖ר מִבְּלִ֖י עֹבֵֽר: וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֔ק עַל־עָזְבָם֙ אֶת־תּ֣וֹרָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִפְנֵיהֶ֑ם וְלֹא־שָׁמְע֥וּ בְקוֹלִ֖י וְלֹא־הָ֥לְכוּ בָֽהּ: וַיֵּ֣לְכ֔וּ אַחֲרֵ֖י שְׁרִר֣וּת לִבָּ֑ם וְאַחֲרֵי֙ הַבְּעָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לִמְּד֖וּם אֲבוֹתָֽם²:"

רב מדקדק שני דקדוקים בדבריו של ירמיהו. ראשית, הנביא שואל בתחילה: "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה". מדובר בפניה בשאלה לחכם ולנביא. התשובה לעומת זאת, נאמרת בשם ה': "ויאמר ה' על עזבם את תורתי". העובדה שהנביא פונה בתמיהה לבני האדם והתשובה נאמרת בשם אלוקים עצמו, מעידה על כך שמדובר כנראה בשאלה קשה מנשוא, "נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירש הקדוש ברוך הוא עצמו".

שנית, בתשובת ה' לשאלה "על מה אבדה הארץ" נראה שהקב"ה חוזר על דבריו: "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה." "היינו לא שמעו בקולי ולא הלכו בה" מקשה רב. בשביל מה הצורך בשילוש הדברים. הפרת צווי התורה היא עזיבת תורת ה', היא חוסר שמיעה בקולו והיא כמובן הימנעות מהליכה בדרכי התורה.

רב מתרץ קושיות אלו במשפט סתום: "שלא ברכו בתורה תחילה". כלומר, קושיות אלו הכריחו את רב להבין שחורבן הבית הראשון, גלות בבל הקשה, התרחשו מכיוון שעם ישראל לא ברכו בתורה תחילה. טענה זו אמנם תמוהה מכמה וכמה כיוונים כמובן.

ראשית, הגמרא הרי אמרה בפירוש שבית ראשון נחרב מכיוון שבני ישראל חטאו בג' עבירות חמורות: גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים³. עובדה זה עולה בבירור מדברי הנביאים כולם, שמוכיחים את עם ישראל כעם פושע וחדל-אישים, שחטא לה' באופן בל יכופר.

שנית, וכי יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא יפקוד את ישראל בעונש כה קשה כמו גלות בבל וחורבן הבית הראשון, ממנו לא התאוששו ישראל מאז ועד היום, אך ורק מכיוון שחטאו בחטא כה פעוט כמו ברכות התורה, מצווה שאפילו לא מופיעה באופן מפורש בתורה שבכתב?

גם הפירוש של רב לדיוק דברי הנביא ירמיהו תמוה עד למדי. הקדוש ברוך הוא הרי התריע בישראל פעמים אין-ספור בתורה שאם יפרו את דבריו יענשו קשות ויגלו מהארץ, כפי שאכן אירע. מדוע אפוא השאלה "על מה אבדה הארץ" הייתה שאלה כה מורכבת עד שרק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו היה מסוגל לענות על שאלה זו. תיאורי ההיסטוריה של עם ישראל בשלהי בית ראשון על ידי הנביאים מעידים בבירור שעם ישראל לא עמד בדרישות התורה. אמור להיות לכאורה ברור לכל בקי במקרא על מה אבדה הארץ.

כמו כן לא ברור היכן ראה רב בדברי ירמיהו שעוון עם ישראל היה "שלא ברכו בתורה תחילה". אדרבה, הנביא אומר שעם ישראל עזב את תורת ה' והלך אחרי שרירות לבו ואחרי הבעלים, כלומר שעם ישראל חטא באותם עוונות חמורים שעונשם הוא אובדן הארץ וגלות. איפה ראה רב בדברי ירמיהו את הנקודה של ברכות התורה?

קשה גם להבין כיצד תשובתו של רב מיישבת את קושייתו השנייה. גם אם העוון עליו נענשו עם ישראל היה שלא ברכו בתורה תחילה, מדוע היה צריך הנביא לחזור ולשלש את דבריו, במקום להגיד פעם אחת באופן פשוט שעם ישראל חטא בכך שלא בירך בתורה תחילה.

שאלה נוספת שחשוב לעמוד עליה היא המחשבה של רבינא שיש דמיון בין השאלה בה עסק רב לבין השאלה אותה הוא ביקש ליישב. אם אמנם "שלא ברכו בתורה תחילה" הוא עוון כה חמור עד שהביא על ישראל את חורבן בית ראשון, איך ייתכן שתלמידי חכמים החוטאים בעוון זה נענשים בסך הכול בכך שלא מצוי שיצאו תלמידי חכמים מבניהם?

כדי ליישב שאלות אלה, צריך קודם כל להבין את ההיסטוריה של כשלון ישראל בבית ראשון.

עם ישראל הוא עם ה', אין לו כל קיום אחר מלבד עובדה זו

בכמה וכמה מקומות בתורה ניתן לראות את התלות הגמורה של עם ישראל בעצם היותו ממלכת כהנים וגוי קדוש. התורה התריעה בפנינו פעמים רבות שלישראל אין את הפריבילגיה הקיימת לשאר העמים, וקיום בחטא של עם ישראל יוביל להשלכות כבדות משקל. אמנם, בהתגלות הקדוש ברוך הוא לשלמה המלך בשעה בה סיים שלמה לבנות את בית המקדש הראשון דברים אלו מקבלים משמעות חדשה, חמורה הרבה יותר:

"אִם־שׁ֨וֹב תְּשֻׁב֜וּן אַתֶּ֤ם וּבְנֵיכֶם֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְלֹ֤א תִשְׁמְרוּ֙ מִצְוֹתַ֣י חֻקֹּתַ֔י אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִפְנֵיכֶ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: וְהִכְרַתִּ֣י אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל מֵעַ֨ל פְּנֵ֤י הָאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם וְאֶת־הַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְדַּ֣שְׁתִּי לִשְׁמִ֔י אֲשַׁלַּ֖ח מֵעַ֣ל פָּנָ֑י וְהָיָ֧ה יִשְׂרָאֵ֛ל לְמָשָׁ֥ל וְלִשְׁנִינָ֖ה בְּכָל־הָעַמִּֽים: וְהַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ יִהְיֶ֣ה עֶלְי֔וֹן כָּל־עֹבֵ֥ר עָלָ֖יו יִשֹּׁ֣ם וְשָׁרָ֑ק וְאָמְר֗וּ עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ כָּ֔כָה לָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את וְלַבַּ֥יִת הַזֶּֽה: וְאָמְר֗וּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר עָזְב֜וּ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֣יא אֶת־אֲבֹתָם֘ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַֽיַּחֲזִ֙קוּ֙ בֵּאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּחֲו֥וּ לָהֶ֖ם וַיַּעַבְדֻ֑ם עַל־כֵּ֗ן הֵבִ֤יא יְקֹוָק֙ עֲלֵיהֶ֔ם אֵ֥ת כָּל־הָרָעָ֖ה הַזֹּֽאת⁴:"

הקדוש ברוך הוא מתרה בשלמה המלך שאם עם ישראל יעזוב את ה', עם ישראל ייכרת מעל פני האדמה. נקודה. עם ישראל יחדל להתקיים כמציאות פיזית, ולא יוותר ממנו אלא זיכרון בלב האומות "והיה ישראל למשל ושנינה בכל העמים". דוגמה כואבת למי שמפר את בריתו עם הקדוש ברוך הוא⁵.

מעניין לראות שיש דמיון לשונות ברור בין נבואה זו של שלמה המלך לבין נבואת ירמיהו שראינו קודם לכן. גם כאן שואלים האנשים "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ולבית הזה". וגם כאן, בדומה לנבואת ירמיהו התשובה לשאלה הזו היא "על אשר עזבו את ה' אלוקיהם וגו' ויחזקו באלוהים אחרים". ממש כפי שאמר ירמיהו: "על עזבם את תורתי וגו' וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם".

אמנם, יש כמה הבדלים מהותיים בין שתי הנבואות. בעוד הנביא ירמיהו מדגיש שעם ישראל עזב את תורת ה', נבואה זו מתנבאת על מקרה בו יעזבו ישראל את ה' עצמו: "על עזבם את ה' אלוקיהם". וכך גם תיאר הקב"ה את מעשה הפורענות עצמו: "אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי".

כמו כן, גם תיאור העונש שונה בין שני המקרים. בעוד בנבואת ירמיהו נראה שהעונש הובא על הארץ דווקא: "על מה אבדה הארץ הזאת ניצתה כמדבר מבלי עובר", בנבואה זו העונש מובא על עם ישראל עצמו: "והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם".

בנבואה זו מגלה הקדוש ברוך הוא לשלמה המלך שאם בעתיד עם ישראל יבקש להתכחש לזהותו הלאומית הבסיסית, לעצם היותו עם ה', ויבקש לאמץ לעצמו זהות חדשה, אלוהים חדשים, עם ישראל יאבד מן העולם. הסיבה היחידה לקיומו של עם ישראל היא העובדה שעם ישראל דבוק בה' אלוקיו ומזוהה עמו, גם אם לעתים הוא חוטא ועושה את הרע בעיני ה'.

עם ישראל איננו עם ככל העמים אלא שיש לו תוספת נוספת לזהותו מכך שהוא גם נבחר על ידי ה' להיות נושאי דבריו בעולם. עם ישראל הוא אך ורק עם ה', הוא נוצר מבחירתו של הקדוש ברוך הוא ביחיד, באברהם אבינו, והוא קיבל את ארצו כמתנה מה' ולא בדרך כיבוש ארץ פנויה כפי שעשו שאר האומות. בשעה שהעולם התחלק לשבעים האומות, לאחר דור הפלגה, לא היה לישראל חלק ונחלה בתבל. הארץ בה גרו האבות נקראה "ארץ כנען", ורק כאשר נתן ה' את ארץ זו לעם ישראל זכה עמנו לראשונה במקום משלו.

הסיבה היחידה שעם ישראל עדיין קיים ומצפה לישועה שלימה היא מכיוון שעם ישראל מעולם לא הפנה עורף לזהותו כעם ה'. עם ישראל כעם מעולם לא נטש את ה' עצמו, אלא רק את תורתו, את המחויבות למעשי המצוות עצמם. במאמר זה אבקש לחדד ולהעמיד חילוק מהותי זה בנוגע לחורבן בית ראשון.

שורש הקלקול – עגלי הזהב של ירבעם בן נבט

הקדוש ברוך הוא שלח נביאו, אחיה השילוני, להמליך את ירבעם בן נבט למלך על ממלכה חדשה בעם ישראל – ממלכת ישראל. הקדוש ברוך הוא הבטיח לירבעם שאם יוביל ממלכה זו בדרך התורה, יהיה מעמד ביתו שווה למעמד בית דוד המלך, כמשפחת המלוכה הרשמית של ממלכת ישראל⁶.

אמנם, ירבעם מבין שאין אפשרות להבטיח קיום קבוע לממלכת ישראל כממלכה נפרדת מממלכת יהודה, כל זמן שעם ישראל ימשיך לעבוד את ה' בבית המקדש, הנמצא בממלכת יהודה.

בית המקדש הוא המקום בו כלל ישראל מתאחד בעבודת ה', והוא הגרעין המגדיר ומאפיין את החיים הדתיים של עם ישראל באופן המשמעותי ביותר. כל זמן שעם ישראל מתאחד בבית המקדש, ובית המקדש נתון לשליטת מלכות יהודה, אין סיבה מהותית שמלכות ישראל ומלכות יהודה יוותרו מפולגות לאורך הזמן. הפילוג בין שתי הממלכות התרחש בעקבות תסיסה מקומית שנבעה מזעם של עם ישראל על של רחבעם. אם יקום מלך שישכיל לנהוג בתבונה רבה יותר מרחבעם, או אולי אפילו אם יועציו של רחבעם עצמו יצליחו להוביל אותו להנהיג את העם באופן מתון יותר, ייתכן שהעם בממלכת ישראל ירצה להתאחד חזרה עם אחיו במלכות יהודה, ויינטשו את הנהגתו של ירבעם.

הבעיה שעליית העם לבית המקדש מציבה למלכותו של ירבעם היא כפולה. מלבד העובדה שבית המקדש הוא מקום בו העם נפגש ומתאחד בעבודת ה', בית המקדש משמש גם כאתוס הבסיסי המכונן את זהות העם היהודי. כל זמן שההבדל היחידי הקיים בזהות הלאומית של אנשי ממלכת ישראל לעומת אנשי ממלכת יהודה הוא מיקומם הגיאוגרפי, אין היתכנות לקיומה של הממלכה לטווח ארוך. כדי להעמיד את ממלכת ישראל כגוש נפרד ונבדל ממלכת יהודה, צריך ירבעם להעמיד מאפיינים ייחודיים עמוקים יותר בזהות עמו. שתי הממלכות לא יכולות לשאת אתוס כה משמעותי ופנימי באופן שווה ולהמשיך לראות בעצמם מנותקים באמת זה מזה.

ירבעם מחליט להסיר את האיום של בית המקדש, ומונע מהאנשים לעלות לרגל לבית המקדש. במקום זאת, ירבעם מציע לאנשיו אלטרנטיבה, דרך אחרת לעבוד את ה', עגלי הזהב. ברובד הפיזי, ירבעם מונע נקודת מפגש חשובה בין שני העמים, אמנם ברובד הדתי עושה כאן ירבעם דבר גדול הרבה יותר. ירבעם מעמיד אתוס חדש לממלכת ישראל, שתפקידו לשנות את זהותו וערכיו של העם עד שלא יראו אנשיו את עצמם כחלק בלתי נפרד מממלכת יהודה. ירבעם מעמיד כאן אפוא זרם חדש ממש של יהדות.

מהות בית המקדש היא להיות המקום בו כלל ישראל עומד בפני ה' ועובד אותו, במובן המלא ביותר של המילה. המקום בו מהותם של ישראל כעבדי ה' באה לידי ביטוי באופן השלם והעוצמתי ביותר היא בית מקדש. הגישה המדויקת והמדוקדקת בעבודת המקדש, על פי כללים שתבע הקדוש ברוך הוא עצמו, מחזקת בלב האנשים את ההבנה שאנחנו איננו אלא עבדים המשרתים את בורא עולם ומבקשים לעשות את רצונו. בבית המקדש אנחנו מתבטלים בפני הקדוש ברוך הוא, מגישים בפניו קורבנות בכניעה ובהתבטלות מוחלטים.

בית המקדש איננו דומה כלל לשאר מקדשי האלים. בית המקדש לא נוצר על ידם של אנשי סוד שגילו כיצד אפשר "להפעיל" חס ושלום את העליונים כפי שמקובל בעבודות אלילים. להיפך, בית המקדש הוא הצעה שמגיעה מהקדוש ברוך הוא ופונה אלינו כיצד באפשרותנו לתקן את עצמנו, כדי שנזכה ליהנות מזיו שכינתו. ירבעם ביקש לעקור את כל זאת.

בחז"ל מבואר בהרבה מקומות שירבעם הסית והדיח את כלל ישראל לעבודה זרה, אמנם בנביא מפורש שעבודת הבעל התחילה רק בזמן מלכות אחאב, כפי שנראה לקמן. האמת היא שאין בכך שום סתירה כלל. הגאון ר' משה שפירא זצ"ל נהג בשיעוריו לעמוד על יסוד חשוב בעניין עבודה זרה. מדוע כשאנו רוצים לדבר על עבודת גילולים אנחנו מכנים זאת בשם "עבודה זרה" ולא "עבודת אל זר"? התשובה היא שמהותה של עבודה זרה היא שעצם העבודה היא זרה. אפשר לעבוד אל זר בעבודה זרה, ואפשר אפילו לעבוד את הקדוש ברוך הוא עצמו וייקרא הדבר "עבודה זרה". עיקר הזרות במעשה התועבה, היא צורת העבודה שאינה דומה לעבודת ה'. העולם לא מחולק בין עובדי ה' לעובדי אלילים ופסילים, אלא בין העובדים בעבודת ה', לאלו שעובדים בעבודה זרה ומנוכרת. ירבעם ממשיך אמנם לעבוד את ה', אבל דרך עבודתו זרה לתורתנו.

אחד ההבדלים המהותיים והיסודיים ביותר בין עבודת ה' לבין עבודה זרה (לאחר קבלת התורה) היא שעבודת ה' מתחילה בפנייה של ה' אלינו ואילו אנחנו רק עונים ומצייתים לצוויו, בעוד שעבודה זרה היא פנייה של האדם אל כוחות עליונים, מתוך ניסיון לכפות עליהם לקיים את רצונו.

עובד ה' עובד את בורא העולם מתוך חוויה של "רצוננו לעשות רצונו", בעוד עובד אלילים עובד מתוך חוויה של "רצוננו שתעשה רצוננו". ירבעם עובד את ה', אבל הוא קובע את היחס והצורה בה עם ישראל פונה אל ה'. כשהנביא מתאר את חטא עגלי הזהב של ירבעם בן נבט, עולה מהדברים עיקרון אחד ברור מאוד שביקש ירבעם להעמיד במעשה זה:

"(כח) וַיִּוָּעַ֣ץ הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֕עַשׂ שְׁנֵ֖י עֶגְלֵ֣י זָהָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם רַב־לָכֶם֙ מֵעֲל֣וֹת יְרוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:(כט) וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הָאֶחָ֖ד בְּבֵֽית־אֵ֑ל וְאֶת־הָאֶחָ֖ד נָתַ֥ן בְּדָֽן:(ל) וַיְהִ֛י הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה לְחַטָּ֑את וַיֵּלְכ֥וּ הָעָ֛ם לִפְנֵ֥י הָאֶחָ֖ד עַד־דָּֽן:(לא) וַיַּ֖עַשׂ אֶת־בֵּ֣ית בָּמ֑וֹת וַיַּ֤עַשׂ כֹּֽהֲנִים֙ מִקְצ֣וֹת הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָי֖וּ מִבְּנֵ֥י לֵוִֽי:(לב) וַיַּ֣עַשׂ יָרָבְעָ֣ם׀ חָ֡ג בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁמִינִ֣י בַּחֲמִשָּֽׁה־עָשָׂר֩ י֨וֹם׀ לַחֹ֜דֶשׁ כֶּחָ֣ג׀ אֲשֶׁ֣ר בִּיהוּדָ֗ה וַיַּ֙עַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ כֵּ֤ן עָשָׂה֙ בְּבֵֽית־אֵ֔ל לְזַבֵּ֖חַ לָעֲגָלִ֣ים אֲשֶׁר־עָשָׂ֑ה וְהֶעֱמִיד֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔ל אֶת־כֹּהֲנֵ֥י הַבָּמ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה:(לג) וַיַּ֜עַל עַֽל־הַמִּזְבֵּ֣חַ׀ אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה בְּבֵֽית־אֵ֗ל בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁמִינִ֔י בַּחֹ֖דֶשׁ אֲשֶׁר־ בָּדָ֣א מלבד מִלִּבּ֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ חָג֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּ֥עַל עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לְהַקְטִֽיר⁷:"

ירבעם לא מתכחש לאלוקי ישראל. הוא גם אינו מתכחש לזהות ההיסטורית, הדתית ולהאומית של עם ישראל: "הנה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ ישראל". יחד עם זאת, ירבעם מתכחש לעבודת ה' על פי דרך התורה. ירבעם מעמיד עגלי זהב בבית אל ובדן, עגלי זהב אשר לא צווה ה', במקומות שלא צווה לעבדו. הוא מעמיד כהנים לעגלי הזהב "אשר לא היו מבני לוי". הקב"ה רומם את בני לוי ובחר בהם להיות כוהניו ומשמשיו כבר במדבר, ואילו ירבעם מחליט למנות כהנים מטעם עצמו. ירבעם קובע חג ביום החמישה עשר של החודש השמיני "כחג אשר ביהודה". הנביא מציין שמעשה זה מבקש לדמות את החג שקבעה התורה לחגוג בבית המקדש בחודש השביעי, חג הסוכות, שגם הוא חל ביום החמישה העשר, אך ירבעם ממציא חג חדש בחודש השמיני, חודש שבתורה ריק לחלוטין ממועדי קודש.

הנביא מסכם את חטא עגלי הזהב: "ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר יום בחודש השמיני בחודש אשר בדא מלבו". נראה שיש בכך סיכום הולם לכל המעשה של ירבעם: "אשר בדה מלבו". המהלך שמבקש ירבעם להעמיד במעשה עגלי הזהב הוא מהלך שבו עבודת ה' נקבעת על ידי האדם הפונה, ולא על ידי הקדוש ברוך הוא.

השימוש בעגלי זהב מדמה לנו עבודות אלילים אחרות, בהם יש שימוש בדמות חיות ובני אדם, דבר אשר נאסר עלינו בפירוש בתורה באופן נחרץ, אך יש בכך גם יותר מכך. עגלי הזהב הם דימוי ברור לעגל הזהב שעשו בני ישראל במעמד הר סיני. מתן תורה הוא זמן בו אנחנו אמורים להיות מקבלים באופן הטהור ביותר. כל מהות מתן תורה הוא מעמד בו הקדוש ברוך הוא נותן לנו תורה, ואנחנו מקבלי התורה. מקבל הוא פסיבי, הוא אינו פועל. כשעם ישראל ניסו להעמיד עגל זהב, הם ביקשו להשאיר שמץ של גישה אלילית בתוך עבודת ה'. ניסיון לפעול באופן עצמאי, ללא ציווי, כדי להגדיר מחדש את המערכת של עבודת ה'⁸. להבדיל, גם נדב ואביהו ניסו לתת מקום לביטוי עצמי בתוך עבודת ה', ועל כך הם מתו: "ויקריבו אש זרה לפני ה' אשר לא צוה אותם⁹"

זהו המהלך שירבעם התחיל בעם ישראל, מהלך שבו עם ישראל ממשיך לקיים יחסים עם הקב"ה, אך בדרכו שלו, בלי מחויבות לתורה עצמה¹⁰.

העמקת הקלקול – אחאב ונביאי הבעל

בנביא ובחז"ל מבואר שאחאב המשיך את אותו המהלך שהתחיל ירבעם, אך באופן עמוק וקשה יותר. כך מתאר הנביא את מפעלו של אחאב:

"וַיַּ֨עַשׂ אַחְאָ֧ב בֶּן־עָמְרִ֛י הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְקֹוָ֑ק מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְפָנָֽיו: וַיְהִי֙ הֲנָקֵ֣ל לֶכְתּ֔וֹ בְּחַטֹּ֖אות יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֑ט וַיִּקַּ֨ח אִשָּׁ֜ה אֶת־אִיזֶ֗בֶל בַּת־אֶתְבַּ֙עַל֙ מֶ֣לֶךְ צִידֹנִ֔ים וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַֽיַּעֲבֹ֣ד אֶת־הַבַּ֔עַל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לֽוֹ: וַיָּ֥קֶם מִזְבֵּ֖חַ לַבָּ֑עַל בֵּ֣ית הַבַּ֔עַל אֲשֶׁ֥ר בָּנָ֖ה בְּשֹׁמְרֽוֹן¹¹:"

הנביא פותח את תיאור מלכות אחאב בציון העובדה שאחאב בן עמרי עשה את הרע בעיני ה'. בהמשך מגלה הנביא שאחאב חטא בעיני ה' יותר מכל מלכי ישראל שקדמו לו¹². מיד לאחר ציון עובדה זו, כשהנביא רוצה לתאר בקצרה מה היו עיקרי מעשיו של אחאב, הנביא מספר שאחאב נשא אישה נכרית, בת מלך צידונים, והקים מזבח לבעל.

חז"ל גם הם מתארים את אחאב כממשיך דרכו של ירבעם, וחז"ל גם מבארים שמהותו של אחאב טמונה בשמו: "אח לשמים ואב לעבודה זרה".¹³

המהר"ל בחידושי אגדות על אתר, מבאר את פשר הדבר באופן נפלא:

"ומה שאמר אח להקב"ה פי' ודרך האחים להיות שקולים ושוים ואין אחד מכניע עצמו מן האחר, כך לא נכנע אחאב לעבוד להקב"ה. והיה אב לע"ז, שהיה מוליד ע"ז לעולם אותה ע"ז שלא היה בעולם כלל, ולפיכך נקרא אב לע"ז¹⁴."

אחאב לוקח את המהלך של ירבעם לשלב הבא. אם ירבעם נתן מקום לעבוד את ה' בצורה של עבודה זרה, אחאב כבר עובד בפועל עבודה זרה של ממש. אלא שכחלק מעבודת האלילים של אחאב הוא עובד גם אל בשם "אלוקי ישראל".

הוא נושא אישה נוכרית ובכך מורה שאין איזו ייחודיות מסוימת לעם ישראל על פני שאר העמים. כולנו שותפים באותו מהלך, מהלך של עבודת גילולים ואלילים. לצידונים יש את בעל, לנו יש את אלוקי ישראל, וכמנהג עובדי עבודה זרה אפשר לעבוד אלים רבים ושונים במקביל שכן האלים הפגאניים אינם קנאים.

על פי פירושו של המהר"ל, כשחז"ל אמרו שאחאב היה אח לשמים ואב לעבודה זרה, פירושו של דבר שהוא אמנם ראה כלפי עצמו זיקה ברורה לשמים, לקב"ה, אבל זיקה לא מחייבת. זיקה מציאותית, כפי שהאח קשור לאחיו בין אם ירצה בכך ובין אם לאו, אך אין בכך שום כפייה כלפיו שינהג בהכרח כפי שהאח רוצה.

כלפי העבודה זרה הוא אב, שכן זהו בדיוק המהלך של ירבעם. ירבעם לא החליף את הקב"ה בעבודה זרה, הוא יצק עבודה זרה לעבודת ה'. המטרה של ירבעם לא הייתה ללמוד מהעמים סביב מהי הדרך הנכונה לעבוד את הכוחות השולטים על הטבע, אלא אדרבה, שאנחנו נקבע בעצמנו את הדרך הנכונה לעבוד. אחאב מוסיף על ירבעם שאפשר גם להשתמש בעבודה זרה קיימת, כמו הבעל, אבל השאיפה היא להיות אב לעבודה זרה, לא בן. יוצר, לא מקבל.

גם אצל אחאב אפוא התורה מוזנחת אבל הקב"ה נשאר נוכח, כפי שמתברר גם בדברי אליהו הנביא בהר הכרמל:

"וַיִּגַּ֨שׁ אֵלִיָּ֜הוּ אֶל־כָּל־הָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ עַד־מָתַ֞י אַתֶּ֣ם פֹּסְחִים֘ עַל־שְׁתֵּ֣י הַסְּעִפִּים֒ אִם־יְקֹוָ֤ק הָֽאֱלֹהִים֙ לְכ֣וּ אַחֲרָ֔יו וְאִם־הַבַּ֖עַל לְכ֣וּ אַחֲרָ֑יו וְלֹֽא־עָנ֥וּ הָעָ֛ם אֹת֖וֹ דָּבָֽר¹⁵:"

נביאי הבעל לא מוטרדים כמובן מהעובדה שהעם עובדים את ה' ואת הבעל במקביל. כפי שכבר אמרנו, בעולם הפגאני האלים אינם קנאים, ואדם יכול לעבוד אלים רבים ככל אשר יעלה על רוחו. הביקורת של אליהו על העם היא שהם מבקשים לעשות את אותו הדבר גם עם ה', שהבהיר בתורה לא פעם ולא פעמיים שהוא אל קנאי שלא יסבול שאנשיו ילכו אחרי אלוהים אחרים. זאת הסיבה שהעם חייב לבחור האם ה' הוא האלוקים או הבעל. שניהם יחד אינם יכולים לשמש כמושאי עבודת העם.

תקוותה האחרונה של מלכות ישראל – יהוא

יהוא היה התקווה האחרונה לכך שמלכות ישראל תהיה מלכות נאמנה לה'. אלישע הנביא מושח את יהוא למלך ובכך מבקש להעמיד מחדש מלך מטעם ה', כפי שירבעם היה אמור להיות כשהומלך על ידי אחיה השילוני. המצווה הראשונה של יהוא כמלך היא להשמיד את הבעל ואת זרע אחאב. השמדת זרע אחאב מסמלת את סיום החלק האלילי של מלכות ישראל, ותחילתו של עידן חדש.

יהוא מחריב את הבעל ומשמיד את זרעו של אחאב, אך מותיר את עגלי הזהב על מקומם. יהוא מוכן אמנם שעם ישראל יעבוד את ה' באופן אקסקלוסיבי, אולם הוא אינו מוכן להשתעבד לה' באופן מוחלט עד כדי כך שעם ישראל יעבוד את ה' על פי הכללים שהתורה קבעה, כאשר יהוא מודע היטב לעובדה שחזרת עם ישראל לבית המקדש תסכן את המשך קיומה הנבדל של מלכות ישראל. זו הייתה הרי הסיבה מלכתחילה בגללה החליט ירבעם להעמיד את עגלי הזהב כפי שראינו. יהוא מעדיף את הכתר והמושב על כס המלכות על פני עבודת ה' בשלמותה, ובכך נכשל במשימה שהציב לו ה'.¹⁶

מייד לאחר מכן הקב"ה מתחיל להתייאש ממלכות ישראל¹⁷:

"בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם הֵחֵ֣ל ה׳ לְקַצּ֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּכֵּ֥ם חֲזָאֵ֖ל בְּכָל־גְּב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל¹⁸:"

הקלקול מחלחל גם בקרב עובדי ה' בבית המקדש

עד כאן עסקנו במלכות ישראל, שהעמידה אלטרנטיבה לבית המקדש ולצורת עבודת ה' המתוקנת בעגלי הזהב, אמנם הקלקול לא מסתיים במלכות ישראל ומתפשט לעבר מלכות יהודה. אף שאצל מלכות יהודה היו מלכים שהיו יראי ה', ניתן לראות שהגישה האלילית מחלחלת לקרבה ומשנה את תפיסת עולמה. לא זו בלבד שהיו מאנשיה שבנו במות וסגדו לאלילים, גם בקרב אנשי בית המקדש המקריבים קורבנות לה' לכאורה לפי ציווייו אפשר לראות שהגישה בה הם ניגשים לעבודת ה' היא גישה של עבודה זרה, ולא של עבודת ה'.

הדברים עולים בבירור מתוכחתו הקשה של ישעיהו בפתיחת ספרו:

"שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְקֹוָ֖ק קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה: לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְקֹוָ֔ק שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי: כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי: לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה: חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא: וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ: רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ: לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה¹⁹"

מדברי הנביא אנחנו רואים שהיה ציפייה בקרב העובדים בבית המקדש שאפשר להשתמש בקורבנות כדי לרצות את ה'. הקורבנות שימשו כפיתוי או כעסקת חליפין, כאשר המקריב מעניק לקב"ה מתנה מממונו, ובתמורה מצפה המקריב שהקב"ה יספק לו את צרכיו. הגישה האינטרסנטית הזו לעבודת המקדש היא גישה אלילית מובהקת, ומנוגדת לכל צורת העבודה שהתורה העמידה בעבודת המקדש. וכך באמת גם זועק ישעיהו הנביא: "כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". הקרבת קורבנות בגישה זו היא רמיסת חצרו של הקדוש ברוך הוא, שכן היא מנוגדת לכל צורת העבודה שביקש בורא העולם להנחיל בקרב כלל ישראל.

הקורבן בתורה הוא הדרך בה האדם מסוגל להביע התבטלות וכניעה מוחלטת בפני הקב"ה מתוך שאיפה לעשות את רצונו. המחשבה שבה האדם יכול לכפות על אלוקים לעשות כרצונו אף שהוא עצמו לא עושה כרצון ה' מכיוון שהוא נותן כעת לה' מתנה או פיתוי, היא תפיסה אלילית מזעזעת המחריבה את כל יסודות הדת היהודית.

"שאין מברכין בתורה תחילה" – עבודת ה' כמקבלי התורה

אפשר להאריך רבות בכל העניין הזה של מהלך הקלקול בבית ראשון. אחרי הכול, קלקול זה מתפרש לאורך שנים והתפרש על ידי נביאים רבים, אמנם מהדברים שהבאנו לעיל עולה דבר אחד ברור. עם ישראל בבית ראשון היה במהלך בו הוא ניסה לקבוע כיצד נראים היחסים בינו לבין הקב"ה. מהלך זה כמובן מכיל מדרגות רבות, ואינו דומה מעשה ירבעם למעשה אחאב, ואינו דומה מעשה אחאב למעשה מנשה וכו'. ובכל זאת, יש כאן מהלך רציף ואחיד, בו עם ישראל ניסה לעבוד את הקב"ה מתוך תפיסה של עבודה זרה, תפיסה שמעמידה את האדם במרכז, כבעל היכולת לפסל את האל ולהפעיל אותו לעשות את רצונו. האדם הוא היוזם את הקשר, הוא המגדיר את הקשר, ותכלית הקשר בינו לבין אלוהיו היא לספק את רצונותיו. לעתים האדם מבין שכדי לספק את רצונו הוא צריך לוודא שבעל הכוחות גם הוא יהיה מרוצה, אך לא זו היא תכלית הקשר על ידי מי שיצר אותה – האדם.

את התפיסה הזו ביקשה התורה לעקור ולשרש. הדרך היחידה בה האדם יכול לעבוד את בוראו בצורה השלמה והמתוקנת היא רק אם הוא מגיע ככלי קיבול להכיל בתוכו את האור האלוקי. בית המקדש הוא מקום בו הקב"ה שורה בקרבנו. לכלים הפיזיים אין שום יכולת להכיל ולו פרט מקדושתו, ולכן אסור בתכלית האיסור לעשות פסל או תמונה. אין לתחתונים שום דרך להגיע מעצמם לעליונים. הקב"ה הוא זה ששורה על התחתונים, מתוך פעולה שלו, ואנחנו איננו אלא הדום רגליו, המעמידים מקום בענווה וביראת כבוד שיסכים ה' להשרות בו את שכינתו.

בית הפסלים הוא ההיפך המוחלט מבית המקדש. פסל הוא ניסיון לקחת חומר פיזי, ודרכו לשלוט ולהגיע אל הכוחות העליונים. האדם הוא המפסל את הפסל, ודרכו הוא מבקש להגיע מעלה. יוצר, לא מקבל.

אחרי שהבנו את זה נראה לי שאפשר כעת לחזור לגמרא במסכת נדרים, ולהבין אותה באור חדש. בוודאי שלא הייתה בכוונת רב לומר כי בית המקדש נחרב דווקא על העוון המסוים "שלא ברכו בתורה תחילה". בית המקדש נחרב כי השחתנו את עצמנו, והגענו למציאות של חברה מלאת גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, עד שלא היה לנו עוד תיקון מלבד חורבן. עובדה זו הייתה ברורה לכולם, חכמים ונביאים, שכן הקב"ה הבטיח לנו שאם נביא את עצמנו למצב זה, נשלם על כך מחיר כבד.

דרשתו של רב היא אחרת. על פי דרשת רב, השאלה שהחכמים והנביאים לא הצליחו לפתור היא איך הגיע עם ישראל כלל למצב הזה. איך הגענו למצב בו אבדה הארץ, שהחברה הושחתה עד שכבר לא היה כאן דבר שראוי להתקיים עוד. התשובה על כך היא: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". רב שאל: "היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בדרכה". אם ירמיהו בא רק להגיד שעם ישראל נטש את התורה, לשם מה השילוש של "עזבו את תורתי", "ולא שמעו בקולי" ושל "ולא הלכו בה". מכאן למד רב שירמיהו ביקש לגלות שהעיקר היה שהם עזבו את תורתי, שהם לא שמעו בקולי, ושהם לא הלכו בה – בתורה אשר נתתי לפניהם. יסוד הפגם, שהביא עלינו את הקלקול כולו, מירבעם ועד מנשה ועד בכלל, הייתה שלא קבלנו את התורה מנותן התורה בשלמות. לקחנו את התורה כדבר מה המנותק מאלוקים, המתקיים לכשעצמו, וביקשנו לשחק בה כרצוננו. שכחנו שאין מקום לעבודת ה' מחוץ לעבודתו כנותן התורה, ספר החוקים היחידי על פיו אפשר לקיים את רצון ה'.

מהו תפקידה של ברכה? ר' צדוק הכהן מלובלין היטיב לבאר זאת בתחילת ספרו "צדקת הצדיק":

"ברכות לראש צדיק (משלי י' ו'). לכך מסכת ברכות ההתחלה מש"ס שעיקר הכל דע את אלהי אביך (דברי הימים – א כ"ח ט') ואחר כך עבדהו שצריך לידע למי עובד. וזהו הברכה לפני כל מעשה ליחד כל מעשיו לה' כמו שנאמר (משלי ג' ו') בכל דרכיך דעהו כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ג' הלכה ג'). וזהו על ידי הברכה וכמו שאמרו (ברכות מ"ח א) השיעור בה קטן שיודע למי מברכין. מה שאין כן בשאר מצוות אין השיעור שידע למי מניחין תפילין וכיוצא. מבואר שהברכה עיקרה הידיעה למי מברכין שעל כך נוסדה:"

תפקידה של הברכה הוא לתת סיבה ותכלית למעשה המצווה. להבהיר למען מי הוא נעשה, בשביל מה הוא נעשה, ומטעם מי הוא נעשה. בברכות התורה, מהותן של הברכות היא לגשת אל התורה בתור מקבלים מ"נותן התורה". הדברים חוזרים ונשנים בברכה, באופן שמבהיר היטב מהי הגישה בה עלינו לגשת לתורת ה':

"והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה."

התורה היא לא כלי לחדד את עצמנו, היא לא קרדום לחפור בה, והיא גם לא שלנו לייצר בה. התורה ניתנה לנו על ידי הקב"ה, ועלינו לנסות לקבל אותה ולהכיל אותה עד כמה שנוכל. הפגם היסודי של כלל ישראל בבית ראשון היה שלא השכלנו לתפוס שהדרך היחידה לעסוק בתורה, הדרך היחידה לבנות חברה של קדושה ועבודת ה', היא רק על ידי התבטלות מוחלטת כלפי נותן התורה ולהיות מקבלים של דברי תורה באהבה. כשניסינו לייחס את התורה לעצמנו, כשניסינו לחדש בה דרכי עבודה בהתאם לרצוננו, בסופו של יום – חרב הבית.

לפי זה מובן גם הרבה יותר מדוע ראה רבינא קשר בין דרשת רב לבין השאלה בה נפתחה הסוגייה: "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן". התשובה היא "שאין מברכין בתורה תחילה".

פגם יסודי מצוי בקרב תלמידי חכמים הוא שיש להם חוויה שהתורה שהם עמלו בה היא שלהם. שהם אינם מקבלים, אלא יוצרים. וכפי שהפגם הזה גרם לעם ישראל בבית ראשון להתמוטט ולבוא לידי חורבן גמור, כך גם תלמידי החכמים שלא יודעים לעבוד על פגם זה לא יזכו שלתורה תהיה קיום נצחי אצלם כך שגם יוצאי חלציהם ימשיכו לעסוק בה. התורה מגיע אלינו רק כמקבלים, בלי זה אין לנו שום מגע בה, ובלעדיה אין לנו שום יכולת קיום עצמית.

זו המטרה שאנו ניגשים איתה לעסוק בתורת ה'. לזכות לקחת חלק משרשרת הדורות של עם ה', להמשיך לעבוד את ה' נותן התורה, להמשיך לקבל את התורה עלינו בכל דור ודור. כשעם ישראל ראה בתורה משהו ארעי, זמני, משהו שאין לו חלק עם הנצח עצמו ממש, תורת ה' בכבודו ובעצמו, עם ישראל איבד את השלום. רק דבקות בנותן התורה דרך העיסוק בתורתו היא חזון שלום אמיתי לכלל ישראל, והלוואי שנצליח להתמיד במעלה זו.

הערות שוליים

1. נדרים (פא, א). ↩
2. ירמיהו (ט, יא-יג). ↩
3. יומא (ט, ב). ↩
4. מלכים א (ט, ו-ט). ↩
5. כך גם למד המלבי"ם דברים אלה, כפי שכתב להדיא בפירוש פסוק זה: "[…] שאז יכרית ישראל לגמרי ואת הבית ישלח בהחלט" (מלבי"ם לדברי הימים ב ז, יט), עיי"ש. ↩
6. "וְאֹתְךָ֣ אֶקַּ֔ח וּמָ֣לַכְתָּ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְהָיִ֥יתָ מֶּ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל: וְהָיָ֗ה אִם־תִּשְׁמַע֘ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּךָ֒ וְהָלַכְתָּ֣ בִדְרָכַ֗י וְעָשִׂ֨יתָ הַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינַי֙ לִשְׁמ֤וֹר חֻקּוֹתַי֙ וּמִצְוֹתַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה דָּוִ֣ד עַבְדִּ֑י וְהָיִ֣יתִי עִמָּ֗ךְ וּבָנִ֨יתִי לְךָ֤ בַֽיִת־נֶאֱמָן֙ כַּאֲשֶׁ֣ר בָּנִ֣יתִי לְדָוִ֔ד וְנָתַתִּ֥י לְךָ֖ אֶת־יִשְׂרָאֵֽל:" (מלכים א, יא, לז – לח). ↩
7. מלכים א (יב, כח-לג). ↩
8. אוסיף שבמעשה עגל הזהב לא רק שהאדם משאיר מקום לעצמו בעבודת ה', יש גם כאן ניסיון לתפוס את האלוקות בתחתונים, שזו המהות הכללית של פסל ותמונה, כפי שיתבאר לקמן אי"ה. ↩
9. ויקרא (י, א). ↩
10. בירושלמי במסכת עבודה זרה (א, א) מבואר שירבעם פיתה את העם לעבודת עגלי הזהב כיוון ש"עבודה זרה וותרנית היא". הוא לא טען שיש לו אלים טובים יותר מהקב"ה ח"ו להציע, אלא שיש לו גישת עבודה מוצלחת יותר. עבודה בה האדם מחליט כיצד, מתי ואיפה לעובדה, עבודה שמביעה את הרצון האישי של האדם, ולא באה רק למלא את רצונו של הקב"ה. ↩
11. מלכים א (טז, ל-לב). ↩
12. "וַיּ֨וֹסֶף אַחְאָ֜ב לַעֲשׂ֗וֹת לְהַכְעִיס֙ אֶת־יְקֹוָק֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֨ל מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ לְפָנָֽיו" (מלכים א טז, לג). ↩
13. סנהדרין (קב, ב). ↩
14. חידושי אגדות למהר״ל למסכת סנהדרין (קב, ב). ↩
15. מלכים א (יח, כא). ↩
16. הדברים כתובים בנביא בפירוש: "וְיֵה֗וּא לֹ֥א שָׁמַ֛ר לָלֶ֛כֶת בְּתֽוֹרַת־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־לְבָב֑וֹ לֹ֣א סָ֗ר מֵעַל֙ חַטֹּ֣אות יָֽרָבְעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל." (מלכים ב י, לא). יהוא אמנם מוכן ללכת אחר ה', אך אינו מוכן ללכת בתורתו, לפחות לא באופן מוחלט. וכפי שמבואר כאן, זהו גם יסוד החטא של ירבעם. ↩
17. ראה רש"י על אתר: "לקצות – כמו "קצתי בחיי". ↩
18. מלכים ב (י, לב). ↩
19. ישעיהו (א, י-יז). ↩